תיאוריה רווחת היא שבנימין נתניהו מכשיר את בנו יאיר להיכנס בבוא היום לנעליו. היורש המיועד נמצא במעגל המצומצם של מקבלי ההחלטות, מתלווה לנסיעות של אביו בחו”ל, נפגש עם מנהיגים זרים, נואם בפני קהל אמריקני וגדל צעד אחר צעד לתפקיד היורש.

אבל המציאות היא שכבר זמן ארוך נתניהו הבן, במקום לגדול לממדים של אביו, מכווץ את האב לממדיו שלו.

זו לא רק תשומת הלב הזולה שיאיר נתניהו מצליח לייצר ברשתות ומחוץ להן, שמקרינה על אביו: כשהוא מבקר בפוסיקט, כשהוא מניף אצבע משולשת בכניסה לבית המשפט, או כשהוא מצייץ איחולי מוות לזקנים מהשמאל (הוסר), מפרסם דיבה נגד דנה וייס (התנצל), או מאשים את רבין ברצח ניצולי שואה (האב נאלץ להתנער).

כל אלה משליכים באופן גלוי על תדמיתו של ראש הממשלה — אבל השפעתו הסמויה של הבן עמוקה יותר. יאיר נתניהו החל את הדרך כשחקן טקטי, כזה שנשלח לבדוק בעבור אביו את כמות הרפש שניתן להשליך בטרם תקום מהומה. אבל הוא התאהב בתפקיד, התמקצע, הלך והקצין, ובחלוף הזמן הטקטיקה של הבן נהייתה לאסטרטגיה של האב. וכשהאסטרטג הראשי שלך הוא בחור צעיר נהנתן ורודף מדון שעדיין גר איתך בבית, אלה הממדים שתיאלץ להתכווץ לתוכם.

קחו למשל את מסיבת העיתונאים החגיגית, שבה הודיע בנימין נתניהו על מינוי רוני גמזו לפרויקטור. גם הנאום הזה נוצל בציניות לקידום ענייניו האישיים, והפעם פנה למפגינים נגדו בבלפור: “אל תגררו את המדינה לאנרכיה, לאלימות, להשחתת רכוש”, אמר להם, “להפצת מחלות באמצעות תנאים סניטריים איומים של עשיית צרכים ברחובות ובחצרות”.

כיצד נולדה הבחירה במילים הספציפיות “עשיית צרכים ברחובות ובחצרות”? מאיפה חדרה הדאגה הסניטרית הציורית כל כך לנאום ראש הממשלה? המילים האלה היו הדהוד מדויק של צילום שהעלה יאיר נתניהו שלושה ימים קודם לכן, שבה נראה אדם עושה את צרכיו בין מכוניות. יאיר טען שזה נעשה “מול בית ראש ממשלת ישראל”, אבל עוד באותו יום הוכח שמדובר בצילום בן שמונה שנים, ולא מישראל.

למרות זאת, ראש הממשלה לא היסס לצעוד לאורך הנתיב השקרי שסלל בנו. התוצאה היא שאקט שנתפס אצל הבן כטריק מלוכלך נוסף מני רבים, מוצא את דרכו לנאום לאומה — ומקטין את ראש ממשלת ישראל לממדיו של גרופי מתלהב מקקי בטוויטר.

ממילא ההתבטאויות של ראש הממשלה ברשת הן נמוכות, אינן הולמות את תוארו ומעליבות את אזרחיו. הוא מרשה לעצמו להתגולל על מערכת אכיפת החוק, לתקוף את חוקריו, לשלוח איומים לעבר מי שאינו סר למרותו, ובאופן כללי לרסק כל מערכת שלטון שעדיין פועלת. כעת כל ההתבטאויות המצמררות האלה גם מוכפפות לטקטיקה הזולה של הבן.

כאשר ראש הממשלה — הוותיק ביותר, רב העוצמה, המנוסה — ממהר לפרסם סרטון עם נאום מוקלט שלו דקות ספורות לפני הצהרת בני גנץ, לאחר שהשניים כבר הסכימו להמשיך לשבת יחד בממשלה, הוא מנמיך את עצמו ואת תוארו גם ללא קשר לדברים שנאמרים בסרטון. הוא, ראש הממשלה, האדם שכל תשומת הלב התקשורתית מופנית אליו בכל התבטאות פומבית, מתעקש לגנוב גם את קמצוץ תשומת הלב השולית מגנץ, ונופל שוב בטריק זול שהולם את בנו.

הזולות הזאת מרחפת גם על ההחלטה שלו ביום הבחירות האחרונות לפרסם בחשבון הטוויטר שלו סרטון ערוך ומסולף, שבו נשמע גנץ קורא לכאורה לא להצביע לכחול לבן בקלפיות. זו עבודה של קמפיינרים נמוכי מצח, שבנימין נתניהו בגדולתו היה משאיר לאחרון הנערים להתלכלך בה. אבל כעת הטקטיקה הזולה היא המהות.

אחרי ההפגנות הראשונות בבלפור כינה יאיר נתניהו בריאיון לגלי ישראל את המפגינים “חייזרים” (עלבון משועשע, אגב, שהיה ראוי לספוג אותו). אבל המשפט המעניין יותר באותו ריאיון היה זה שאמר אחר כך, כשנשאל אם הוא ואביו רואים יחד (את ההפגנות) וענה: “אני מראה לו לפעמים כמה קטעים נבחרים... זה מבדר אותו, האמת היא שזה נותן לו קצת כוח אפילו”.

אם להאמין לתיאור הזה, אז יאיר הבן הוא הפילטר שדרכו עוברת לאביו ההתרחשות הדרמטית מחוץ לביתו. ואם זה הפילטר, אז הדהוד של תמונת חרבון מפוברקת בנאום לאומה הוא המציאות.

אמיר זיו

‍