ישנם רק כמה יחידי סגולה שיכולים, בנאום של 8 דקות בלבד, להביא לקיצו ראלי של כמה שבועות ולחולל מפולת רבתי בבורסות העולם. ייתכן אף שיש רק אדם אחד כזה. שמו ג'רום היידן פאוול, והוא מכהן כיו"ר ה"פד", הבנק המרכזי של ארצות הברית, הכלכלה הגדולה בעולם. הנאום שלו בסוף אוגוסט בכנס השנתי של הפד בג'קסון הול, שבו הבהיר כי אין לו כוונה למתן את העלאות הריבית, שלח את הבורסות לרצף ירידות ארוך, שעדיין לא התאוששו ממנו - והוא היה תצוגת תכלית רועמת לעוצמה שבה מחזיק כיום פאוול.

כשהבנקים המרכזיים בעולם כולו תופסים שוב מקום במרכז הכלכלה, זה סימן מובהק לכך שמשהו רע קרה. הם היו בחזית במשבר הפיננסי הגלובלי של 2008, והם היו בחזית במשך מגפת הקורונה, והם שוב בחזית כעת, כשהעולם משתחרר מפגעי המגפה ונקלע למלחמה באירופה שלא היתה כמותה מאז 1945. כשהפעילות הכלכלית הגלובלית משתבשת, הפוקוס שב אל נגידי הבנקים המרכזיים. ואם במשבר הפיננסי העיניים נישאו אליהם כדי שיחלצו את הכלכלה העולמית ממיתון, כעת הם נדרשים לחלץ את העולם מהאינפלציה, ששבה לרמות שלא נצפו 40 שנה.

כישלון, ומהפך תדמיתי מפתיע

המעמד המחודש של הנגידים והעוצמה המיוחלת המיוחסת להם אינם טריוויאליים. למען האמת, מדובר בהפתעה, בהתחשב בשנה המטלטלת שעברה עליהם. תזכורת: המנדט העיקרי של בנקים מרכזיים הוא ייצוב מחירים, כלומר שמירה על שיעור אינפלציה שנתי שנע סביב 2% בממוצע. בזה הם נכשלו. כולם.

האינפלציה משתוללת בכל העולם, ובמדינות ה־OECD כבר הגיעה ליותר מ־10%. אלו שיעורים בלתי מתקבלים על הדעת, המעידים על כישלון מוחלט במשימה להשתלט על המחירים. ראשי הבנקים המרכזיים לא צפו את חזרתה של האינפלציה, פספסו אותה כשהזדחלה פנימה, וגם אחרי שזיהו לא הגיבו מהר מספיק מחשש לקירור הכלכלות. הם הכחישו את קיומה בטענה שהיא "זמנית", התמהמהו בטענה שהיא מבוססת על "מחסור בהיצע" בגלל המלחמה, התעלמו מאזהרות ובסופו של דבר הניחו לאינפלציה לתפוח לממדים מבהילים. לכן, עד לפני חודשים מספר, מניותיהם של הנגידים היו בירידה. האמון בהם, שהוא הנכס העיקרי שלהם, נפגע.

והנה, כעת הם שוב זוכים לתשבחות ולמעמד של מבוגרים אחראיים. שיקום מעמדם הוא חד ומהיר — בראש ובראשונה מעמדו של פאוול, שמכתיב את הטון ואת הקצב לשאר הנגידים, לרבות לנגיד בנק ישראל אמיר ירון.

בפד נימקו את האיחור בתגובה בכך התקשו לראות את התמונה המלאה בגלל המלחמה באוקראינה ובגלל המדיניות הסינית, ששיבשו את מסלולי הכלכלות (הסבר נוח, כי רוסים וסינים הם ממילא לא חברים של אמריקה). ומיד אחר כך התפנה פאוול להתחיל לפעול. תחילה בוטלו שלל תוכניות ההרחבה הכמותית (רכישת כל נייר ערך שקיים במערכת), ואחר כך הגיע התכלס: הריבית התחילה לעלות, אחרי שנים ארוכות שבהן היא רק צנחה מטה.

פאוול פיתח תורה שניסח היטב באותו נאום בג'קסון הול. הלקחים שהציג שם פאוול הם גם אלו שמובילים מאז את המדיניות של הקולגות שלו בכל רחבי הגלובוס — לרבות זה שיושב בראש הבנק המרכזי של מדינה ים תיכונית דוברת עברית.

הלקח הראשון הוא שהבנקים המרכזיים לא רק מסוגלים, אלא חייבים לרסן את האינפלציה. הם חייבים גם אם חלקים ממנה מוסברים בזעזועי היצע (מחסור בעובדים ובחומרי גלם, שיבוש שרשראות אספקה) שאין לפד כלים לטפל בהם. "זה לא אומר שלפד יש פחות אחראיות להשיג את יעד יציבות המחירים", הבהיר פאוול. בצורה דיפלומטית הוא הסביר כי גם הפעם הבנקים המרכזיים יידרשו לעשות את "העבודה המלוכלכת" שהממשלות מסרבות (או לא מסוגלות) לעשות.

הרי משבר ההיצע שאנו עדים לו הוא פרי הזלזול והרשלנות של ממשלות, שלא ערכו רפורמות מבניות להעלאת הפריון, לא טיפלו במשבר האקלים שפוגע בהפקת חומרי גלם ומשבש שרשראות אספקה, לא טיפחו הון אנושי, ולא השקיעו בתשתיות לאומיות ובמקום זאת סמכו על מיליוני העובדים הסינים, ההודים או המאלזים שייצרו במקומם. ניהול הסיכונים של שרשראות האספקה היה רשלני, ואנו חשים במחדל הזה כעת, כשסין ורוסיה עושות שרירים והמערב נותר כאילו חזר לתקופת הצנע — בלי תשומות, בלי חומרי גלם, בלי אנרגיה ובלי מוצרי צריכה.

אגב, לא כולם קונים את הטיעון של פאוול, ירון והנגידים האחרים, שלפיו אנו עדים למשבר היצע שסיבך את התמונה. רבים בקהילה הכלכלית החלו לחקור את השאלה אם האינפלציה הנוכחית היא אכן תולדה של מחסור בהיצע, או שאפשר להסביר את רובה דווקא בביקושים ערים ולוהטים שהיו כבושים עוד מתקופת הקורונה. מחקר של ד''ר חוליאן די ג'ובאני מהבנק המרכזי של ניו יורק (ששייך לפד) מצא כי 60% מהאינפלציה נובעת מהביקושים הערים, ורק 40% ממשבר ההיצע. כלומר, חלק מהסיפור הוא אכן משבר ההיצע, שהוחרף נוכח הניהול הסיני הנוקשה של המגפה והמלחמה באוקראינה — אבל משבר ההיצע אינו כל הסיפור, ואפילו לא רובו.

אגב, הבנקאים המרכזיים מצאו תשובה לטיעון הזה: מחקרים עדכניים מראים כי הביקושים הערים שפספסו לא היו תוצאה של מדיניות הריבית האפסית או השלילית שהנהיגו ב־14 השנים האחרונות. לראיה: ב־13 מ־14 השנים האחרונות לא היתה אינפלציה. מי שגרמו להשתוללות האינפלציונית היו ממשלות עם מדיניות פיסקלית לא אחראית בתקופת הקורונה, שפיזרו כסף "מההליקופטר" לכל עבר. מיד עם פתיחת הכלכלה מחדש ושחרור הביקושים הכבושים, כל המזומן הזה, שחולק בצורת צ'קים עד הבית, הפך לאינפלציה.

הלקח השני של פאוול היה ש"העבודה צריכה להיעשות ללא תנאים, והיא תיעשה". קרי, המלחמה באינפלציה מקדשת כעת את האמצעים, וחשובה יותר מהמחירים שישולמו. ואכן, הנגידים נראים נחושים ללכת עד הסוף. תחזית הריבית של הבנקים המרכזיים רק עולה, גם בכלכלות צומחות כמו ארצות הברית וישראל, וגם בשווקים במיתון כמו באירופה. אין איתות שמעיד על כוונה להוריד את הרגל מדוושת הריבית, להפך. נגידים כמו פאוול מראים נחישות ומסתערים, תחת המנטרה שאימץ גם הנגיד אמיר ירון: "הכאב היום נועד למנוע כאב הרבה יותר גדול בעתיד".

גיבור בעל כורחו

ההתנהלות הזו מחזקת את תדמית המבוגר האחראי - דמות שחסרה בקרב שחקני המערכת הפוליטית. במדינות אוטוריטריות הדרג הפוליטי ממילא אינו מוטרד יתר על המידה מהמוניטין שלו. כך שי ג'ינפינג יכול להטיל סגרים אגרסיביים וגחמניים ברחבי סין ולתקוע את הכלכלה, ואילו ולדימיר פוטין יכול לשלוח את חייליו להיהרג באוקראינה ללא תוחלת, לפגוע באכזריות באזרחים חפים מפשע ולהקפיא את אירופה נטולת הגז. אך גם מדינות דמוקרטיות כמו בריטניה, ארצות הברית וישראל סובלות ממשברים פוליטיים עמוקים, חוזרים ונשנים. מול אלה, הבנקים המרכזיים, גם אם בעל כורחם, הם גיבורי השעה.

הממשלות חלשות, מתקשות לתפקד ולנהל מדיניות ארוכת טווח, וחייבות להתמודד עם הצורך התמידי להיבחר שוב. כאן לפאוול ולחבריו יש יתרון עצום: הם לא נאלצים להיבחר שוב (לבטח לא על ידי הציבור), ולכן דבר לא מפריע להם לגלם את "הרעים" בסרט הכלכלי שנקלענו אליו. הם אלה שמעלים את הריבית, מייקרים את הכסף, מגדילים את החזר המשכנתה ושאר ההלוואות, שוחקים את ההכנסה הפנויה ואף עלולים לגרום לסגירת פירמות, לגידול האבטלה ובמקרה קיצון אף להכנסת הכלכלות למיתונים מכוונים ומוכוונים. כמו שהם אומרים: "קשה עכשיו, הקלה אחר כך". כן, מאז המשבר הפיננסי הגדול ב־2008, הבנקים המרכזיים השתכללו, ובעיקר מחלקת השיווק והקופירייטינג שלהם.

לא אכפת להם להרגיז את הציבור, כי הם לא יראו קלפי לעולם, וטוב שכך: השארת הבנקים המרכזיים גופים עצמאיים וא־פוליטיים היא אחת ההברקות הגדולות של הכלכלה המודרנית, בייחוד נוכח השתלטות הפופוליזם. בימים אלה הנגידים הם כמו ג'יפ גדול בשטח קשוח: יודעים לרסק סלעים, לטפס מחול טובעני וגם להיכנס למים ולהירטב. לנו נשאר לקוות שכמו ב־2008, גם בסוף הסאגה הנוכחית של הזנקת הריבית הם יכריזו על ניצחון. אחרת הסלוגן עלול להיות "כואב היום, אבל כואב הרבה יותר אחר כך".