בשנת 2018, שיעור ההוצאה של משקי הבית בישראל על כלי רכב עמד על 12.2% מכלל ההוצאה על צריכה. לא צריך להיות כלכלן כדי להבין שמדובר בסכום ניכר. הבעיה היא שמאז 2018 ייתכן שהשיעור הזה רק גדל. המכוניות הלכו והתייקרו, וההכנסה, אם אינכם אנשי הייטק, לא בהכרח גדלה בהתאם. המכונית היא חלק בלתי נפרד, ותובעני מאוד, מחיינו: היא רוצה דלק או חשמל, היא רוצה שיטפלו בה, שיחליפו בה חלקי חילוף - וכל אלה עולים כסף רב, עוד לפני שהזכרנו שחלק ניכר מדגמי המכוניות עולים בישראל הרבה יותר מבחו"ל.

מי אחראי לכך? אי־אפשר להתעלם מהעובדה שיבואני הרכב הם המרוויחים הגדולים ביותר. בדיווחים שמפרסמות חברות יבוא הרכב הציבוריות מספרים על מלחמה באוקראינה, קשיי תובלה ומשברי שבבים, אבל בפועל מדובר בקוסמים: שיעורי הרווחיות בענף הולכים וגדלים משנה לשנה. את הרווחיות של גיל אגמון (דלק רכב) או של משפחת קרסו (קרסו מוטורס) ניתן לקרוא בדוחות; את זו של ג'ורג' חורש (יוניון), רמי אונגר (טלקאר) או שמואל חרל"פ (כלמוביל) אין איפה למצוא, אבל אפשר לסמוך עליהם שהיא אינה נמוכה יותר.

אשם נוסף ומרכזי במצב היא רשות המיסים, זו שדואגת שהמכוניות בישראל ימשיכו להיות הפרה החולבת של המדינה. השיטה עצמה רקובה: יבוא מכוניות מייצר הכנסות משמעותיות למדינה מאז שנות ה־70, והיא התרגלה לקפות את השומן. עד כדי כך התרגלה, שגם כעת, כשהעולם עובר לרכב חשמלי למען עתיד ירוק יותר, ברשות המיסים מצאו דרך להעלות את המס עליו באופן הדרגתי.

תחרות, יבוא מקביל נוח או צמצום יכולתם של יבואנים קיימים לאסוף עוד ועוד דגמים ומותגים תחת חסותם היו יכולים להועיל לנהגים הישראלים. אבל הממונה על התחרות, הממשלה ויצרני הרכב - נדמה שכולם־כולם שומרים על היבואנים בישראל כאילו מדובר בארגונים פיננסיים שאסור שיבולע להם או ייגרע שקל מרווחיהם. עד שזה ישתנה, נמשיך לעמוד בפקקים ולשלם יותר מדי.