באוקטובר אשתקד צעדו ראשי תעשיית המזון הישראלית, מנכ״לי רשתות השיווק, יצרניות המזון והיבואנים הגדולים, למשרדי החקירות של רשות התחרות. החשד: תיאום לעליית מחירים. בראש המבצע המורכב עמדה מיכל כהן, אז ממלאת מקום יו״ר הרשות. כהן קיבלה את המינוי הזמני חודשיים קודם לכן, אחרי שקודמתה בתפקיד מיכל הלפרין הודיעה על פרישה, חצי שנה לפני תום הקדנציה שלה. הלפרין התקשתה לייצר רושם של רגולטורית לוחמנית שמשנה מציאות, ובתקופתה נחלש אלמנט ההרתעה של הרשות. על רקע זה, מצעד הנחקרים משוק המזון נתפס כמשב רוח מרענן, וכהן, אז עוד מועמדת לקבל את התפקיד בקביעות, נתפסה כמי שקובעת בנחרצות: "בחרו בי ותקבלו רשות עם שיניים".

הצורך ברגולציה משמעותית בתחום התחרות התעצם אף יותר בתחילת 2022, כאשר האינפלציה חזרה למציאות העולמית והישראלית. הצהרות על עליות מחירים בכל תחומי המחיה הפכו שגרת חיים חדשה, אחרי יותר מעשור שבו הציבור שמע על האינפלציה בעיקר מצידה השני — כלומר, ככזו שמתקשה לעמוד אפילו ברף התחתון של היעד הממשלתי. אינפלציה של 3% ויותר הפכה לא רק לאיום מוחשי, אלא למציאות, בזכות השפעות ארוכות טווח של מגפת הקורונה והמלחמה באוקראינה; שתי אלה פגעו בשרשראות האספקה, כל אחת בדרכה, וייקרו את התשומות. אלה היוו תירוץ קל ונוח לתעשיות שונות לייקר מוצרים ולהשכיח כמעט לחלוטין את המחאה החברתית, ששטפה את ישראל לפני 11 שנים והצליחה לגרום לחברות, ובהן אלו הפועלות בתחום המזון, לחשוב פעמיים ושלוש לפני שהן רצות לעדכן מחירונים.

המציאות החדשה חידדה אף יותר את הצורך ברשות תחרות חזקה ובועטת; כזו שתדע לעמוד על המשמר ולסמן לציבור מתי ההתייקרות היא מוצדקת ומתי פשוט "תופסים עלינו טרמפ" באמצעות שימוש ציני באירועים גלובליים שבינם לבין ישראל אין ולו חצי דבר. במקרה הזה, כהן, שקיבלה את המינוי רשמית בתחילת השנה, התחילה כמו שממליץ קרמבו מ"מבצע סבתא": "הכי חזק שלה".

אלא שאת חלקה השני של ההמלצה, "ואז להגביר את הקצב", היא העדיפה להשאיר בצד. מצעד הנחקרים מענף המזון דעך לאיטו, ובשלב מסוים נראה יותר כצעד הרתעתי מאשר כחקירה שמבוססת על עדויות לתיאום מחירים, שצריכות להיות מטופלות בחומרה הגדולה ביותר. ברשות טוענים שחקירות כאלה הן עניין של חודשים ממושכים, נוכח ריבוי החומרים, המורכבות והתחכום של המעורבים — אבל מאז שהחקירות הללו פרצו לחיינו חלפה כמעט שנה, ולמעט זימון לחקירות נוספות פה ושם, נראה שהמומנטום של הרשות גווע. מה גם שבסופו של דבר עגלת הסופר של כל ישראלי התייקרה משמעותית, בזמן שבתעשיית המזון המשיכו לרשום רווחים נאים.

אבל יותר מכך, נראה שהגישה של רשות התחרות תחת כהן, בכלל האספקטים, אינה מבשרת על מהפכות לעומת קודמתה הלפרין. בכנס "כלכליסט" ציינה כהן כי ישראל היא כלכלת אי, ובכך סיפקה לחברות אישור בעל פה להעלות מחירים, רק בגלל שישראל מבודדת מהתעשייה הגלובלית.

לצד זאת, הרשות תחת כהן אינה מתרשמת יתר על המידה מהתפתחותן של קבוצות הענק המקומיות, כמו שופרסל או פוקס־ויזל, שמתרחבות לתחומים חדשים ומחזירות למשק את עידן הקונגלומרטים הגדולים שידם בכל. כהן מסתכלת על כל מיזוג כזה באופן נקודתי, ובוחנת אם הוא מייצר תחרות חדשה בענף שאליו נכנסת קבוצת הענק; בכך היא נמנעת מלהיישיר מבט לתמונה הגדולה — הפיכתן של החברות לבעלות כוח חסר תקדים מול הלקוחות.

לכהן יש קדנציה כמעט מלאה לפניה, ועדיין בכוחה לשנות. אבל לפחות בנקודת הזמן הנוכחית נראה שהישועה לצרכנים לא תגיע מכיוון הרשות שבראשה היא עומדת.