עד לאחרונה נראה כי מעמדו של מי שמוגדר "מנהיג העולם החופשי", נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, ושל מפלגתו הדמוקרטית, היה בכי רע לקראת בחירות אמצע הקדנציה בנובמבר הקרוב. ההערכות היו שהוא יאבד את אחד משני בתי הקונגרס, אולי אף את שניהם; שהוא ירחיק בכך עוד יותר את האפשרות שיתמודד שוב לנשיאות ב־2024. במקביל, הפופולריות שלו הגיעה בסוף יולי לשפל של 37.5% תמיכה — פחות מזו של טראמפ (41%) ואפילו מזו של ג'ורג' וו. בוש (38%) בבחירות האמצע של 2006.

הסיבה היא שכמו תמיד, באמריקה הכלכלה היא זו שמדברת, והיא בעיקר מה שעומד בעוכרי הנשיא ביידן: האינפלציה הגבוהה, מחירי הגז והנפט שכמותם לא נראו זה עשרות שנים והפגיעה הקשה בשרשראות האספקה — כל אותם גורמים שלא ביידן הוא האחראי להם ישירות, אבל שניחתו על האמריקאים דווקא במשמרתו.

ועם זאת, מזה חודשיים שמחירי האנרגיה יורדים, האינפלציה נסוגה מ־9.1% ל־8.5%, האבטלה ירדה לשפל של 3.6% ובנוסף ביידן הצליח להעביר כמה רפורמות משמעותיות, חלקן היסטוריות: בשבועות האחרונים הוא התגבר על המחלוקות במפלגתו והעביר חבילה בהיקף של 700 מיליארד דולר שנועדה להיאבק בשינויי האקלים (וכוללת את ההשקעה הפדרלית הגדולה מעולם בתחום זה), להפחית את עלויות הבריאות ולהעמיד את המיסוי התאגידי על מינימום של 15%.

הישגו הגדול בזירה הבינלאומית היה בהצלחתו לגייס את המערב לתמיכה באוקראינה, להשתת סנקציות כבדות על רוסיה ולהפחת רוח חדשה בנאט"ו ובהרחבתה. מבחינת מיעוט האמריקאים, ההישג הזה מתגמד לנוכח עלויות הסיוע הצבאי הכבדות וההשלכות על מחירי האנרגיה. האתגר הגדול שלו מצוי בסין, שממשיכה להיות היריבה מספר אחת של האמריקאים: מצד אחד המשבר שנוצר בטייוואן העלה את היריבות הזו לדרגה מסוכנת. מצד שני, ביידן זקוק לסינים בשני עניינים בוערים לפחות: הפחתת האינפלציה ושינויי האקלים המאיימים על העולם כולו. כבר בנובמבר הוא עשוי להיפגש עם עמיתו הסיני שי בפגישה פנים מול פנים, לראשונה מאז השבעתו, ולספק לעולם אינדיקציה לגבי עומק הפער בין המעצמות ויכולתן לשתף פעולה.

הסיכויים שביידן יתמודד שוב ב־2024 נראים קלושים. אם יצליח בנובמבר לשמור על בית הנבחרים, בנוסף לסנאט, יוכל לכל הפחות להתוות מדיניות ולהשפיע על הכלכלה. אחרת, הוא יהפוך מהר מאוד לברווז צולע.