בני גנץ הוא ראש המפלגה היחידי במערכת הפוליטית שאיש אינו מתעב. בשונה מכל פוליטיקאי אחר בעל כוח אלקטורלי דומה, גנץ אינו מעורר אמוציות קשות. יהיו אף שיטענו שהוא בורך באותה תכונה חמקמקה של "מציאת חן", של התחבבות טבעית, מה שהפילוסוף דיוויד יום כינה פעם "מין קסם, חן, קלילות, חביבות... משהו שבני אדם מסוימים מחוננים בו יותר מאחרים". או כמו שסיכם אביב גפן בהופעה בשבוע שעבר, "מדובר באדם יקר ונדיר, חוץ מהניהול המדהים של המבצע האחרון, אני אוהב אותו".

גנץ וכוורתו מודעים לכוח החמקמק הזה. החשבונות שלו ברשתות החברתיות מציגים סרטונים אנושיים שמראים את שגרת הריצה שלו, או את התפילה שהוא עורך לפני כניסתו לניתוח, וכך הופכים את המוזרויות שלו לסמל מסחרי ומעצימים את אותה אנושיות מעוררת אמפתיה. הקסם הזה גם מאפשר לגנץ להיות הבחור המחוזר ביותר במערכת הפוליטית: אין מי שלא ישמח לשבת איתו בממשלה הבאה. גם החרדים, גם לפיד, גם ביבי, וגם מיכאלי וגלאון.

צידו השני של הקסם הוא האנמיות הציבורית של גנץ, אפילו בנושאים שתחת משרדו. הקסם הגנציאני נובע מכך שקשה לזקוף לזכותו של גנץ מאבק קונקרטי שרשום על שמו. גנץ ודאי מתוסכל שהצלחת מבצע "עלות השחר" מיוחסת ללפיד יותר מאשר לו, ושהגדלת תקציב הביטחון והעלאת שכר החיילים מיוחסת לליברמן, אך מצד שני שמו הציבורי כמעט לא הוכתם ממאמציו למען הגדלות הרמטכ"ל, או ממאבקם של חלק מהח”כים שלו למניעת רפורמת החקלאות.

במובן מסוים, האיחוד של גנץ עם גדעון סער, וצירופו של גדי איזנקוט למהלך, נועדו לסייע לגנץ להתגבר על חסרונות הקסם, על הדימוי האפרורי והכמעט־חמוד של הגנרל לשעבר. ספק אם המהלך יצליח, אך מה שברור הוא כי גנץ אינו תופעה חולפת בפוליטיקה הישראלית: הוא עדיין מגבש את סגנונו, אבל כבר למד את המלאכה, ומותר להניח שיהיה בסביבה המנהיגותית עוד לשנים ארוכות.

כהונתו של גנץ במשרד הביטחון ארוכה משל רבים מקודמיו, ועומדת על שנתיים. הוא ניהל שני מבצעים צבאיים בעזה: "שומר החומות", שהעלה לקדמת הבמה את השיפור הטכנולוגי של חמאס, ואת העובדה שהערים המעורבות עשויות להפוך למוקד חיכוך משמעותי; ו"עלות השחר" שמותג כהצלחה גדולה בגלל קוצרו, למרות שנוהל מול ארגון טרור משני בחשיבותו. עם זאת, ההישג הגדול ביותר של גנץ, הישג שהוא ניסה שלא להבליט, הוא בניית מערכת היחסים הטובה עם ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. ערכן הישיר של הפגישות שקיים גנץ עם אבו־מאזן אינו דרמטי, אך ההחלטה לשמור על מערכת היחסים משקפת אומץ, ועשויה בעתיד להוות תשתית לכל התקדמות מדינית.

גנץ הצליח להגדיל את תקציב הביטחון בשיתוף פעולה עם בנט וליברמן (שניהם שרי ביטחון בדימוס) ולהגיע להסכמות לגבי הגדלת התקציב לנכי צה"ל. הוא גם היה שותף פעיל במאמצים להעברת תוכנית "ממדים ללימודים" בכנסת. מול אלה, הוא נכשל בניסיון לאשר אל מול האוצר את תר"ש תנופה, ונכווה קשות בהתעקשותו העיוורת על הגדלות הרמטכ"ל לפנסיות התקציביות.

כעת גנץ עומד אל מול שלושה מבחנים: הראשון הוא מספר המנדטים שהקסם האנמי שלו יביא לקלפיות. השני הוא השגת תפקיד בכיר, ואולי הבכיר מכולם, בממשלה הבאה. המבחן השלישי, והחשוב מכל, הוא אם יצליח להביא לפריצת דרך באחד האתגרים הביטחוניים שעומדים בפני ישראל, ושהוא — ככל הנראה — יהיה אחראי על ניהולם.