בישראל יש שתי כלכלות: אחת של כוווולם, ועוד אחת של קבוצה קטנה, טיפונת יותר מ־10% מכוח העבודה. זו של כולם מקבלת הרבה מאוד מיסים מהכלכלה הקטנה, שתורמת הרבה יותר מגודלה: יותר מרבע מהמיסים המשולמים כאן. כבר כמה שנים טובות שישראל צומחת ברציפות הודות לכלכלת ההייטק — אבל על הדרך, הכלכלה הזו מצמיחה גם את עלות המחיה, וזה התחיל הרבה לפני התפרצות האינפלציה. הייטקיסטים שונאים כשהנושא עולה, אבל מדובר בעובדת חיים, לא באצבע מאשימה.

כשאוכלוסייה צעירה ברובה, שעדיין אין לה חובות והתחייבויות, מזרימה לחשבון הבנק שלה שכר של עשרות אלפי שקלים בחודש, ועוד מאות אלפים ולעתים אף מיליונים ממימושי מניות — היא רוצה לבזבז אותם. היא רוצה לחיות. את הבזבוז הזה רואים במסעדות המפוצצות בצעירים שמזמינים מנות ודרינקים בלי חשבון, בתורים בשדה התעופה, בכבישים הפקוקים בטסלות וגם בשוק הנדל"ן. ההייטקיסטים לא עושים שום דבר מיוחד: הם פשוט חיים את חייהם. אלא שהחיים שלהם מתנהלים ביקום אחר מזה של רוב האנשים.

כשקבוצה של כ־200 אלף עובדים נפגשת, בשנה אחת, עם 15 מיליארד שקל ממימוש תגמול הוני, כפי שחשפו נתוני רשות המיסים שפורסמו באחרונה — ברור שהם לא ימצמצו כשחשבון לזוג במסעדה עולה אלף שקל, או כאשר הם באים לראות דירה ראשונה שעולה יותר מ־4 מיליון שקל. את הפער האדיר הזה ביחס לתמחור "החיים עצמם" הרגישו אלו מאזרחי ישראל שעובדים במקצועות שאינם קשורים להייטק, כאשר מחירה של מנת שווארמה זינק לפתע אל מחוזות ה־50 שקל ודירות בפחות מ־2 מיליון שקל כמעט נעלמו מהשוק. כעת, עם פרוץ האינפלציה, שגם כך היא אחד המיסים הרגרסיביים ביותר שאפשר להטיל, המחירים מתחילים עוד סבב של עליות, רק שנקודת הפתיחה שלהם היא מראש אי שם בענן.