מייסדי לושה יוני צרויה (מימין) ואסף אייזנשטיין
צילומים: גבע טלמור, באדיבות Firebolt
ב־2021 חברות סטארט־אפ שגייסו לפי שווי של פחות ממיליארד דולר כמעט התביישו בעצמן. להיות יוניקורן כבר לא היה הישג כה משמעותי: חברות קפצו משווי של מיליארד לשניים ויותר בתוך חודשים ספורים, לרוב ללא כל בסיס כלכלי או הכנסות שיצדיקו קפיצה כזו. רוב היוניקורנים הכניסו מיליוני דולרים בודדים.
אבל אז הגיעה 2022, ועצרה בבת אחת את כל הקלישאות. שורה של יוניקורנים החלו להודיע על "התאמת הוצאות להכנסות", ועוד כהנה מכבסות מילים שמאחוריהן עמדו בעיקר פיטורי עובדים. כשהיוניקורן הראשון העז לפטר זה עוד הפתיע, אבל אז הגיע רבים נוספים, והמציאות התבררה כקשה מאוד. החברות נאלצו להבין שמספרי העובדים שלהן לא תאמו בשום דרך את המציאות העסקית החדשה והכואבת. עליית הריבית וסביבת האינפלציה המטפסת כפו מהלכי פיטורים על יוניקורנים כמו פבריק (40% מהעובדים, 120 איש), נקסט אינשורנס (17% מהעובדים, 150 איש), מליו (10% מהעובדים, 60 איש), לוּשה (10% מהעובדים, 30 איש), אופן־ווב (10% מהעובדים, 14 איש) וסניק (2% מהעובדים, 30 איש). הדוגמה הטרייה ביותר היא פיירבולט, שרק ב־2022 גייסה לפי שווי נאה של מעל מיליארד דולר, ובתחילת ספטמבר, עם 200 מיליון דולר בבנק, פיטרה עשרות מעובדיה.
חשוב לציין שאף יוניקורן אינו מצוי בסכנת הכחדה. להפך: רובם מחזיקים בבנק עשרות ולעיתים מאות מיליוני דולרים. הם מפטרים כי המשקיעים שלהם דורשים צעדים אגרסיביים. הם מפטרים כי הם התעוררו בבוקר וגילו שכוח האדם העצום, שאותן קרנות לחצו עליהם לגייס, מיותר בחלקו והפך למשקולת מעיקה על תזרים המזומנים - ומרחיק אותם ממודל כלכלי שתהיה לו אחיזה במציאות החדשה.
מאיר אורבך