בשנים האחרונות הם ישבו בשקט, בצילם של הכוכבים (כן, הרוב המכריע הם עדיין גברים) החדשים וניסו בכל הכוח לא לצאת הבומרים האלה. נו כן, אותם המבוגרים כמו גיל שויד, מנכ"ל צ'ק פוינט מאז הקמתה בשנות ה־90 וברק עילם, שמנהל את נייס כבר שמונה שנים, שבאים להשבית את שמחת הבועה והילולת המצגות עם שאלות מיותרות כמו למשל "אבל איך כל העסק הזה יוכל להרוויח?" רק בומרים כמוהם הסכימו לעבוד בחברות שמנוהלות על ידי מנכ"לי ההייטק המבוגרים כשהם מוותרים מראש על 24 טעמי הגלידה, מסיבות נושא עם מיטב האמנים וכל הטררם שנלווה לחברות הסטארט־אפ בחמש השנים האחרונות. הצעירים העדיפו את החברות הצעירות והמלהיבות יותר.

ואולם משהו השתנה בשנה האחרונה. המוזיקה בשוק היא פחות רייב של כסף שנשפך ויותר אקורדים צורמים של משבר. פתאום בטוויטר ולא רק שם, שואלים "מי כאן היה ב־2000, זוכר מה היה ויכול לתת עצה?” וכך קרנם של שויד, עילם ומנהלים ותיקים נוספים, שלא התפתו לטירוף של השנים האחרונות גם במחיר של להיראות מיושנים, עלתה. לפתע, כשמנכ"לי חברות ההייטק שהונפקו בשנים האחרות בשווי של מיליארדים מגמגמים בעת הצגת הדוחות הכספיים שלהם למשקיעים, השוידים של העולם לא צריכים להסביר דבר. התוצאות שלהם, שכוללות רווח בשורה התחתונה, מדברות בעד עצמן. ובשנה האחרונה הצמיחה איבדה את הכתר, רווח הוא המלך החדש. במציאות החדשה הזו, קצת שיער שיבה, יציבות עסקית ותזרים מזומנים חיובי, נראים מפתים יותר מעוד מסיבה עם די־ג'יי או טיול חברה למלדיביים.