גדעון סער יכול היה להיחקק בזכרון כאחד מגדולי שרי המשפטים בכל הזמנים. הוא השיק כמות מכובדת של רפורמות משמעותיות שנחתכו בביצוע בגלל פיזורה המוקדם מדי של ממשלת השינוי. סער כיוון לשמיים, לא פחות. חוק יסוד: חקיקה, פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, חוק יסוד: זכויות במשפט הפלילי. אלה שלושה מהדגלים המשמעותיים שהניף.

אבל גדולתו האמיתית של סער היא בהבנת הסכנה שטמונה באלטרנטיבה השלטונית שמציע נתניהו – הקואליציה עם הכהניסטים, החרד"לים והחרדים. הוא חוזר ומתריע מפני הסכנה לצביונה הדמוקרטי של המדינה ולעצמאות מערכת המשפט. סער מגדיר עצמו שמרן ויוצא מדעתו כשמחרבי המערכת מכנים עצמם שמרנים. שמרנות לטעמו היא חזרה לימים של הנשיאים משה לנדוי ומאיר שמגר. את הכבוד לעצמאותה של מערכת המשפט הוא ירש ממנחם בגין. כשמרן וגם כאיש המחנה הלאומי הוא היה רוצה לראות פחות אקטיביזם ופחות התערבות בהחלטות שלטוניות. פסקי דין כמו ביטול תקופות הכליאה לשוהים בלתי חוקיים (מסתננים או פליטים, תלוי בעיני המתבונן) מרתיחים אותו. אבל הוא חסיד כללי המשחק המסורתיים, השמרניים. הוא יבקר, אבל לא יגדף.

בין ההישגים שסער רשם נמצאים מינויי פרקליט מדינה ויועצת משפטית לממשלה שיבלמו כל ניסיון פרוע מדי לחסל את משפט נתניהו. הבחירות שלו, עמית איסמן לפרקליט וגלי בהרב־מיארה ליועצת, הן מתוך ליבו של הממסד המשפטי הקיים. נכון שבהרב־מיארה הגיעה מתל אביב ולא מהצנטרום של סלאח א־דין וגם איסמן צמח בחיפה ולא בירושלים, אבל שניהם בשר מבשרה של הפרקליטות. וזו בהחלט אמירה של סער – לא לטלטל יותר מדי.

סער הוביל בהצלחה בחירת ארבעה שופטים, מוצלחים למדי, לבית המשפט העליון. וצריך לזכור את מקבילית הכוחות בוועדה שמחייבת גמישות ויכולת לרבע יותר ממעגל אחד. סער גם רשם מהפכה בתהליך בחירת השופטים – שימוע פומבי בפני ועדת המשנה של הוועדה. הרפורמטורים שרוצים להחליפו הולכים על שימוע בפני הכנסת. מבחינה זו, סער הסכים לקרקס קטן ולא לקרקס הגדול.