איסמן, כמו היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, הוא מינוי של גדעון סער. ומלבד הפטרון הממנה יש ביניהם הרבה מהמשותף. שניהם הגיעו מהפריפריה הפרקליטותית (הוא מחיפה, היא מהחצר האחורית האזרחית של תל־אביב) ולא מהצנטרום של סלאח א־דין. שניהם מתחזקים פרופיל ציבורי ותקשורתי נמוך שמרחיק מהם את הדימוי של מנהיגים משפטיים. יש שרואים בכך יתרון, ואחרים - חיסרון. בעיניי, החיסרון הוא בכך ששניהם אותו הדבר. מוטב היה שלפחות לאחד מהשניים הייתה בולטות ציבורית חזקה יותר.

איסמן ובהרב־מיארה מונו בתקופת ממשלת השינוי ושניהם עשויים לקבל בקרוב את נתניהו כראש ממשלה. במובן זה צריך להיזכר בפוזיציה של איסמן מול תיקי האלפים שמתבררים כיום בבית המשפט המחוזי. הוא לא היה במעגל הראשון של מקבלי ההחלטות בתיקים האלה (כמו היועץ הקודם אביחי מנדלבליט, פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן והתובעת ליאת בן ארי) וממקומו בשורה השנייה היו לו השגות, בדרך כלל מקלות. היעדרותו מאולם המשפט בשעות הקשות לתביעה מתקפת לגביו את שתי האמירות האלה: גם היעדר המנהיגות וגם היעדר ביטחון מוחלט בסעיף השוחד.

ועדיין, הוא יהיה הסמכות והמילה האחרונה בכל החלטה מינהלית שתתקבל לגבי המשפט הזה. האופציות ייקבעו לפי תוצאות הבחירות, אבל בקיאותו בתיקים ובמשפט הפלילי עולה על זו של היועצת המשפטית לממשלה, שתיאלץ להקשיב לו. כרגע לפחות, הוא אול־אין במשפט. מחויב לכתב האישום ומחויב לליאת בן ארי.

למינויו של איסמן הייתה הצדקה עניינית כפולה: ניסיון בניהול ומומחיות במשפט פלילי. הוא צלח את המינוי למרות טענות לאופי שחצני מדי שכלל גם אמירות מפוקפקות שנדרש מאמץ כדי להתגבר עליהן. מצד שני, הוא יודע לקבל עמדות מקצועיות שלעיתים מנוגדות לדעתו. כך למשל קיבל את עמדת הצוות ללכת למשפט החוזר נגד רומן זדורוב, למרות שאישית לא שש לכך. התוצאות יגידו אם צדק או לא. לי יש תחושה עמומה שגם כאן וגם בתיקי נתניהו, העמדת המרוככת שלו, לעומת הנוקשות הפרקליטותית, תתברר כנכונה יותר.