קצת לפני פחות משנה הפכה חברת הקריפטו הישראלית־אמריקאית צלזיוס לחד־קרן. אותו מעמד־על יוקרתי של חברות פרטיות ששוות מעל למיליארד דולר. את ההישג הזה החברה השלימה באופן האופייני למייסדיה, דניאל לאון, אלכס משינסקי ורוני כהן פבון, בתיאטרליות. "זו בדיוק מטרת הגיוס — להרוג את כל הספקות", אמר לאון ל"כלכליסט" עם הגיוס. "עכשיו יש לנו את המשקיעים האלה, שיש להם הרבה יותר מה להפסיד מאשר לי, והם שמים את השם שלהם על צלזיוס", הוא סיכם והסביר שבעצם גייס כמה מאות מיליוני דולרים לא כי הוא צריך, אלא כי הוא יכול, והנה ראו —צלזיוס היא עתיד המערכת הפיננסית — לא תרמית פרמידה כפי שרבים נהגו להאשים אותה ודומות לה.

אבל כמה חודשים אחרי, קרן הפנסיה הקנדית שלאון כל כך התגאה בתמיכתה, הודיעה כי מחקה את השקעתה בחברה. זאת בזמן שצלזיוס עצמה שקועה עד צוואר בתביעות משפטיות, תהליך פשיטת רגל ומאות אלפי משקיעים קטנים שמתחננים לקבל חזרה את מעט הנכסים שהפקידו בידיה, כי הבטיחה להם שהכסף שלהם "בטוח לנצח". באותה רוח תיאטרלית, צלזיוס הייתה גם חברת הקריפטו הגדולה הראשונה לקרוס באופן כה מהדהד בגל הנפילות הנוכחי, והפכה למעין נערת הפוסטר לכל מה שצריך להיזהר ממנו בשוק הקריפטו.

עלילות צלזיוס, חשוב לציין, אינן טרגדיה. זה אינו סיפור על חברה שבנתה לעצמה כנפיים, נשבתה במעופה ונשרפה מהשמש כאילו הייתה איקרוס, מוסר השכל על הסכנה בהרפתקנות. היא אינה גיבור טרגי שחווה מעבר מאושר לאומללות, עם קונפליקט פנימי שמבין רק בדיעבד מדוע הוא סובל. מוסר ההשכל הוא ששוק הקריפטו הוא מרחב שמאפשר לשחקנים חזקים ובעלי אמצעים למשוך בטורפנות משתמשים קטנים באמצעות הבטחות מופרזות חסרות בסיס ושיווק משומן. מרחב שבו מתקיימים ופורחים שחקנים רעים שמבטיחים עתיד וירטואלי ורוד כדי למשוך פנימה ולנצל עוד ועוד משקיעים שיש להם יותר מדי מה להפסיד. מקום שמנצל את שאיפתם הצנועה של משקיעים בעלי אמצעים מוגבלים להיטיב את מצבם הפיננסי בעולם לא שוויוני. מקום שבו אסור להאמין לאף אחד ונראה שלכולם יש מה להפסיד, חוץ מהחברות שפועלות בו.