הרמטכ"ל החדש הרצי הלוי ניחן ביכולת להותיר רושם על מי שבאים עימו במגע, אך גם להם קשה להצביע על תכונה בולטת אחת מעל כל האחרות. הוא טיפוס מרוחק, אבל לא מנותק, קשוב אבל לא בלתי מתנשא, מתוחכם אך לא מבריק, איש ספר אך לא איש רוח, דתי אבל בלי כיפה. הרושם המתעתע של הלוי הוא ככל הנראה חלק מסוד הצלחתו וההערכה אליו. ולכן הוא גם מעורר סקרנות ותקווה לגבי הכיוון שאליו ילך צה"ל תחת הובלתו.

תפקידו העיקרי של הצבא הוא לספק ביטחון לאזרחי ישראל, ובתפקיד זה הצבא וחייליו עומדים בהצלחה רבה, הצלחה שגבתה מחיר אישי כואב מאלפי משפחות. גם הלוי יקדיש את מרב זמנו כדי להבטיח את ביטחונם של אזרחי ישראל, אך הוא מודע היטב כי גודלו של הצבא ומרכזיותו מעמידים בפניו אתגר וחובת אחריות אזרחית.

האתגר הציבורי הגדול של הלוי יהיה להראות כי הקצונה הבכירה בצה"ל מסוגלת להפעיל את החדשנות ואת האומץ שלה גם כלפי פנים - ניהול כוח האדם הבכיר בצה"ל. הביקורת העוצמתית שנתקלו בה השנה בגלל הניסיון להכשיר את "הגדלות הרמטכ"ל" לפנסיה התקציבית, לא היתה רק ביקורת פיסקלית, אלא גם תרעומת על כך שהצבא לא מוכן לקבל ביקורת ולא מוכן לבחון את עצמו. ואולי, אפילו חשש סמי־ביטחוני שהתפיסות המיושנות הללו לא מביאות את המוכשרים ביותר להישאר בצבא.

לצבא יש גם אחריות חברתית־כלכלית גדולה, והלוי, שהתבטא בעבר כי השסעים הפנימיים הם האתגר המרכזי של ישראל, יצטרך גם לחשוב איך הצבא לוקח חלק באחריות הזו לקידום מוביליות חברתית וכלכלית. כך על שולחנו יוצבו השאלות של שילוב חרדים ובני מיעוטים בצבא, שילוב נשים בלחימה, ושילוב תלמידים מהפריפריה במקצועות טכנולוגיים.