נוחי דנקנר, אליעזר פישמן, מוטי זיסר, משפחת רקנאטי. עד לפני כ־20 שנה, השמות האלו, יחד עם נוספים, היו בעלי הבית של המשק הישראלי. הם חלשו על שורה ארוכה כל כך של חברות, עד שהישראלי הממוצע יכול היה לקום בבוקר ולהעביר את יומו כשכל סכום שמוציא מכיסו מגיע לאנשים האלו.

אבל מאז המציאות השתנתה בצורה דרמטית: חלק מאנשי העסקים האלו איבדו את האימפריות שלהם בשל חובות, חוק הריכוזיות הביא לשינוי מהותי במבנה המשק הישראלי ורפורמת בכר הוציאה את הפנסיות מידי הבנקים. לוואקום הזה נכנסו הגופים המוסדיים — חברות הביטוח ובתי ההשקעות שקיבלו לידיהם את ניהול החסכונות שלנו והפכו לשחקנים מרכזיים בשוק ההון. הם בעלי המניות המשמעותיים ביותר בחברות שנסחרות ללא גרעין שליטה, הם אלו שמולם צריכים להגיע בעלי השליטה שרוצים להנפיק חברות להבנות, האחזקות שלהם בכל חברה בורסאית הופכות אותם למעין שומרי סף ורגולטורי־על ביחס לכל מהלך שההנהלה ובעלי השליטה מבקשים לקדם, ובמידה רבה ניתן לומר שהם הטייקונים החדשים.

המצב הזה והכוח הרב הנלווה אליו גם מציב אותם בשורה של ניגודי עניינים, שכן הם בעלי מניות מהותיים בחברות רבות שמתחרות האחת בשנייה. אמנם השוק המקומי כבר הולך ונעשה קטן על המוסדיים, בשל היקפי הנכסים האדירים שהם מנהלים — מה שמאלץ אותם להפנות יותר השקעות לחו"ל — אך נראה שגם ככל שהמגמה הזו תתגבר, היא לא תשנה את המצב הנוכחי. יש מי שחושבים שהגופים האלו כבר צברו כוח רב מדי, ושבדומה לרפורמת בכר שביקשה להחליש את הבנקים, אנחנו מתקרבים לנקודה שבה יהיה צורך לבצע רפורמה שתבזר גם את הכוח הגדול של המוסדיים. מהלך שכזה לא נראה באופק כרגע, ובקצב הנוכחי, שבו מדי חודש זורמים מיליארדים לכל אחד מהגופים, הם צפויים להמשיך ולצבור עוד כוח.