"מה שלא עשית ב־12 שנה, אתה כבר לא תעשה אף פעם" - אמירות בסגנון הזה מופנות כבר שנים אל יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו, אבל יש לפחות פוליטיקאי אחד במערכת הפוליטית שהאמירה הזו לא ממש תופסת לגביו: רון חולדאי, ראש עיריית תל־אביב יפו.

ב־24 השנים שבהן מכהן חולדאי כראש העיר, העיר שינתה את פניה לבלי הכר — אך במקביל גם חולדאי עצמו השתנה, וגם המדיניות שהוא מנהיג. ראש העיר שזוהה בהתחלה בעיקר עם בנייה של גורדי שחקים והקמה של מתחמי תרבות ובילוי "סטריליים" דוגמת שרונה ומתחם התחנה, החל להבין את הכוח שבצפיפות ובעירוניות ואת השינוי הזה ניתן לראות בשוק לוינסקי ובכיכר דיזנגוף החדשה, ובמדרחוב שמתוכנן בפלורנטין. מדרחוב לוינסקי הוא דוגמה מצוינת למה שחולדאי הבין מאוחר, אבל עדיין לפני רוב ראשי העיר בישראל: הוצאת הרכב הפרטי ממתחמים עירוניים צפופים ושוקקים תוביל לפריחה שתיטיב עם התושבים והעסקים.

המדיניות הזו מתבטאת בשנה האחרונה גם בפרויקטים שהעירייה קידמה שמעודדים שימוש בתחבורה ציבורית, אופניים והולכי רגל על חשבון הרכב הפרטי: צביעה של נת"צים בינעירוניים ברחובות כמו דרך השלום ומשה סנה, סלילה של שבילי אופניים בצירים מרכזיים כמו יגאל אלון ובגין, והתחלת עבודות שיהפכו את מחלף השלום למרחב שמאפשר תנועה גם להולכי רגל. גם יוזמת התחבורה הציבורית החינמית בשבת נעים בסופ"ש שמובילה עיריית תל־אביב יפו הולכת ומתרחבת, כאשר השנה הצטרפו אליה גם עיריות הוד־השרון ומודיעין־מכבים־רעות. לכל זה יש להוסיף ש"אחרי החגים" אמור סוף־סוף לפעול קו הרכבת הקלה הראשון בתל־אביב — מהפכת תחבורה עירונית של ממש.

למרות כל הסופרלטיבים על הצעדים "האמיצים" שחולדאי עשה בתקופה האחרונה - המדיניות של עיריית תל־אביב יפו לא חפה מטעויות, ופעמים רבות יש ניסיון לפסוח על שתי הסעיפים ולעודד שימוש בתחבורה ציבורית ואופניים יחד עם עידוד תושבים לחנות ולנסוע ברכב הפרטי ברחבי העיר. למהפכות לוקח זמן, אבל נראה שלעת עתה חולדאי רוכב בכיוון הנכון.