הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט קפץ באוגוסט לביצה הפוליטית. הוא חוזר על ידי יו"ר כחול לבן, בני גנץ, יו"ר יש עתיד יאיר לפיד ויו"ר העבודה מרב מיכאלי. לבסוף הוא העדיף את גנץ, שתחתיו כיהן כסגן הרמטכ"ל כשהוא היה רמטכ"ל.

איזנקוט עתיר הזכויות למען המדינה, הוא בהחלט "לא עוד רמטכ"ל שבא לפוליטיקה", בשונה מגנץ, גבי אשכנזי ומשה יעלון — הביא איזנקוט לשינוי כבר בתחילת דרכו, כשדרש וקיבל את הרכבת הרשימה לכנסת ה־26 באופן דמוקרטי, בניגוד ליש עתיד שבה לפיד בוחר את הרכב הרשימה. צעד זה מלמד על כך שהוא לא בא לתקופת כהונה קצרה, כמו אשכנזי ויעלון, אלא מתכנן לפעול ולהשפיע לטווח הארוך.

מעבר לתפיסותיו הביטחוניות — שימור העוצמה הביטחונית ומניעת הפיכתה של ישראל למדינה דו־לאומית, שם איזנקוט דגש על רפורמה בתחומי הריבונות והמשילות של השלטון, אכיפה וביטחון הפנים. בניגוד לליכוד שרוצה לפגוע במערכת המשפט, דורש איזנקוט לחזקה.

אחד הדגלים המרכזיים שאיזנקוט מניף הוא החברתי. איזנקוט מכהן כיום כיו"ר קרן יד בן־גוריון, יו"ר הקרן לערבות הדדית והוא שם דגש על חינוך ממלכתי בפריפריה. הוא מתמקד בהובלת השקעות בקידום הפריפריה החברתית והגיאוגרפית, רפורמה בחינוך, ורפורמות לפתיחת המשק לתחרות ויבוא תוך ביטול חסמים. הוא רק צריך לדאוג לכמות מנדטים שתוביל אותו לעמדת השפעה.