השנה היוצאת היתה רכבת הרים עבור הוועדה לבדיקת מינויים בחברות ממשלתיות. הוועדה, בראשות השופטת בלהה גילאור, הצליחה לפסול את מועמדתה של אמי פלמור לתפקיד יו"ר חברת החשמל — אך כשניסתה לנקוט עמדה זהה בסוגיית מינויו של עמיר פרץ ליו"ר תעשיה אווירית היא נתקלה בחומה בצורה של חברי הממשלה, שהגנו בחירוף נפש על עצמאותם ועל יכולתם העתידים להתמנות לשלל תפקידים. בקרב החזיתי הזה גילאור הפסידה, כשהייעוץ המשפטי בממשלה ואחריו בית המשפט העליון (עם כאבי בטן לא מוסתרים) התייצבו לצד הממשלה וקבעו שהחלטתה להתעלם מהמלצת הוועדה היא סבירה. עם זאת, ועדת גילאור — בהרכב שונה — המשיכה לנקוט קו אקטיבי ופסלה את יובל אלבשן לתפקיד מנכ"ל הביטוח הלאומי.

הוועדה לבדיקת מינויים קיימת כבר כ־30 שנה, אבל בשנים האחרונות עוצמתה התחזקה נוכח שלושה מהלכים משלימים: הראשון היה הקמת נבחרת הדירקטורים הוולונטרית ב־2013, במטרה לייצר מאגר של אנשים הראויים להיות דירקטורים. השני היה הפרשנות המחייבת שנתן משרד המשפטים לנבחרת הדירקטורים: לפי הפרשנות הזו, השר נדרש לסיבות טובות כשהוא בוחר במישהו מחוץ לנבחרת. המהלך השלישי היה הבחירה של גילאור, שחוזקה על ידי נוכחותו הדומיננטית של אודי ניסן, ראש אגף התקציבים לשעבר, לשים דגש ניהולי ועסקי בבחינת המועמדים.

מול ההתחזקות הזו, הוועדה גילתה השנה את מגבלות הכוח שלה — ראשית, כאמור, בפרשת מינויו של פרץ. נוסף על כך, נבחרת הדירקטורים החדשה הורחבה כל כך, כך שהנוכחות בנבחרת רחוקה מלהיות עדות מספקת על כשירותו של המועמד לתפקיד.

מה יקרה אחרי הבחירות? איש לא יופתע אם הממשלה הבאה — ולא משנה הרכבה — תפעל לצמצום כוחה של הוועדה, שהעזה לדרוש סטנדרט גבוה לניהול החברות הממשלתיות, ולהטיל ספק ביכולת האוטומטית של פוליטיקאי למלא תפקידים בכירים רגע לאחר פרישתו.