ברק בכר הוא יצור תחרותי בצורה קיצונית. הוא לא רוצה להפסיד במשחק פינג־פונג ידידותי וחוגג ניצחון בכדורסל בבריכה כאילו הרגע זכה באליפות. הוא פשוט לא מוכן להפסיד בשום דבר. לא בשש־בש ולא בפלייאוף העלייה לליגת האלופות. זה הבסיס להצלחה שלו. רצון עז לנצח כל משחק. וזה הבסיס להצלחה של הקבוצות שלו. אנשי הצוות שלו, השחקנים שלו, המנהלים שאיתו - הם נדבקים ברצון העז הזה לרדת מכל מגרש כמנצחים. והם יעשו את מה שצריך כדי שזה יקרה. אפילו בפיגור 2-0 במה שמכונה "גיהינום" בבלגרד. אבל ההדבקה הרגשית הזו היא רק הבסיס לעבודה היסודית שבכר עושה כל כך טוב. בשביל לנצח בכר מבין שהוא צריך להכין את השחקנים שלו מנטלית, טקטית וגופנית בסיוע הצוות הנהדר שלו. ולא רק. בכר נעזר בכל מה שהוא יכול כדי למצוא איזשהו יתרון קטן, כדי להביא תובנה שתעניק לשחקניו 0.2% יותר מוטיבציה מהיריבים.

למרות שבכר כל כך תחרותי ולא מוכן להפסיד, הוא לא נותן לאגו שלו להפריע לו למצוא את היתרונות האלה במוחות של אחרים. הוא ממש צריך את המוחות של האנשים שאיתו. זה לא שונה ממה שג'ק למבארט, הליינבאקר האגדי של פיטסבורג סטילרס; ביל ראסל, הקפטן האגדי של בוסטון סלטיקס; יורגן קלופ, מאמן ליברפול; פפ גווארדיולה, מאמן מנצ'סטר סיטי; וסטיב קר, מאמן גולדן סטייט ווריירס, עשו ועושים כדי להשיג דומיננטיות על המגרש. כולם קפטנים ומאמנים שניהלו ישיבות פתוחות ופרודוקטיביות על בסיס קבוע עם השחקנים ואנשי הצוות שלהם. כך הם ביססו את המנהיגות שלהם על המגרש ומחוץ לו - בדיון פתוח וזורם על כל נושא. אפשר להגיד הכל, אפשר להציע הכל, לכולם יש את הביטחון הפסיכולוגי להגיש הצעה, למתוח ביקורת, למצוא פתרון.

זה לא מפתיע שאנשי הצוות סביב בכר נדרשים לעשות הרבה אבל הם נהנים מכל רגע. הם מקבלים ממנו את הביטחון ואת המנדט לזרוק את הרעיונות שלהם לתוך סיעור המוחות שהוא מוביל. זה נקרא "מנהיגות" וברק בכר הוא המנהיג הטוב ביותר בכדורגל הישראלי.

‍