הרגע שלא אשכח

בכירי המשק מספרים על ההתמודדות האישית שלהם עם הרגע שבו משבר הקורונה שינה להם את התוכניות מקצה לקצה

דיאנה בחור ניר

אבי גבאי

מנכ"ל סלקום

"שבת בצהריים, והטלפון מצלצל: ‘תתחילו להתכונן’"

"שבת, 14 במרץ, צהריים. אני נוסע באוטו ועל הצג שיחה נכנסת מנתי כהן, מנכ”ל משרד התקשורת. כהן הוא אדם דתי, חובש כיפה; ברור לי מיד שאם הוא מתקשר בשבת, יש כאן דרמה. עניתי וניהלנו שיחה קצרצרה, שבה הוא ביקש שנתכונן להנחיה לרדת לתעסוקה של לא יותר מ־30% ממצבת העובדים, כבר מהיום הבא.

“בשלב ההוא ניהלתי את סלקום פחות מחודשיים. כשסיימתי את השיחה שאלתי את עצמי איך ניתן שירות ללקוחות עם כל כך מעט עובדים? האם נדע לעמוד בזה? איזה פעילויות צריך לעצור בכדי שנוכל להתמקד בלקוחות? והנה, עד הערב הוכנו התכניות: ההנהלה התכנסה, קיבלנו החלטות, ותוך פחות מ־24 שעות החברה נתנה שירות במצב החדש, כולל התאמה של המערכות לעבודה מהבית”.

איתן יוחננוף

מנכ"ל ומבעלי רשת יוחננוף

"כדי לעיין עם אבא שלי בדו"חות, פתאום צריך לשים מסכה

"אבא שלי, בן 80, הוא פדנט. מהרגע הראשון שהוכרזו אמצעי הבטיחות הוא הקפיד עליהם, נתן דוגמה אישית וכעס על מי מאיתנו שהפר את ההנחיות. ההרגל הטבעי שלי לחבק אותו הופסק, יצא מהתפריט, וזה ממש ההפך מאיך שאנחנו, אנשים חמים ונוגעים. אם פעם מסרתי לו את הטלפון שלי כדי שיראה משהו במייל, בווטסאפ, היום אני מקפיד שלא למסור.

“אבל הרגע שבו הכי הרגשתי את השינוי הוא כשישבנו לקרוא דו”ח כספי יחד. שיחות אחרות שלנו נערכות בחדר מאוורר, חלונות פתוחים, שני מטר — אבל כדי להסתכל על משהו מקרוב צריך להתקרב ולראות יחד שורה ספציפית בדו”ח, אז שנינו שמים מסכה. בכל פעם זה מעלה בי מודעות למסוכנות שיש בזה, אני ואבא שלי. זה קטע.

“היום, כשאני רואה סרט שצולם לפני הקורונה, ואני רואה אנשים עומדים קרוב אחד לשני ומדברים — זה נראה לי ביזאר. זה מראה כמה השינוי הוא עמוק”.

ענת לוין

מנכ"לית בלאקרוק ישראל

"לשבת עם קולוגות על הדשא הכניס אותי להיי"

"ב־25 באוגוסט נפגשתי עם קולגות בגרמניה, שהייתה אז מדינה ירוקה. עשרה אנשים מרחבי אירופה ואני, יושבים יחד על הדשא. לא ראיתי אותם יותר מחצי שנה, וכל כך שמחתי לפגוש אותם שוב. לטוס ולהיפגש, מה שהיה לפני כן כל כך טבעי, הפך פתאום לאירוע חריג. בביקור הזה פתאום הבליח לי שוב מה שהיה, עד לפני שנה, 'העולם הרגיל': לעלות על מטוס, ליהנות מקרן אור באמצע יום גשום, להיפגש עם אנשים. זה ממש גרם לי להרגיש בהיי. רק אחר כך, כשחזרתי דרך שדה התעופה הנטוש בפרנקפורט — מראה חזק בפני עצמו — שבתי ונזכרתי באיזו מציאות אנחנו נמצאים".

רני צים

בעלי קבוצת צים

"גיסי אמר, 'הקיוסק שלי עשה היום יותר מכל הקבוצה שלך'"

"זה היה אחרי שבוע וחצי בסגר הראשון. הכל היה סגור, זה היה נוראי: הקניונים שלי בישראל ובארצות הברית נסגרו, קבוצת אופיס דיפו נסגרה — עסקים ששווים מאות מיליוני שקלים ויותר. רק הקיוסקים עבדו, ורצה הגורל ולגיסי יש קיוסק. דיברנו, והוא אמר לי ‘רני, עשיתי היום פדיון גדול יותר מזה של כל הקבוצה שלך. במקומך הייתי משתגע, תולש שערות, לא ישן בלילה, חוזר לעשן’. באו חברים קרובים הביתה לראות מה איתי. אנשים אומרים ‘דואגים לך’.

“אמרתי ‘הכל טוב, שחררו’. כינסתי בורד כדי לבדוק כמה זמן חברות הקבוצה יחזיקו מעמד, וראיתי שאני יכול להחזיק מעמד ככה שנתיים. אחרי שבועיים של הלם יצאנו ממגננה להתקפה וביצענו מסע רכישות אגרסיבי, כי מה שקונים היום מחר יעלה פי שתיים. ככה זה: כשיש בור בכביש צריך או לעצור, או לשים גז ולעבור אותו. בחרנו באפשרות השנייה”.

קובי אמסלם

יו"ר עמידר

"הדלת של מחלקת הקורונה נסגרת, ואני לא יכול לצאת"

"נדבקתי בקורונה בחו”ל, בחופשת סקי. עד שהגיעו התשובות כבר הרגשתי די טוב, אבל הנוהל חייב אשפוז. אז עוד אסרו על חולים להגיע לאשפוז עצמאית: הגיע אמבולנס שאסף אותי לאשפוז. השכנים ראו, ובתוך דקות התחילה חרושת שמועות. אנשים שואלים בוואטסאפ השכונתי מי זה, חלק אומרים שיודעים אבל לא רוצים לומר, אנשים שואלים אם זה מישהו שהתאמן בקאנטרי. פאניקה.

“הצוות הוריד אותי בבית החולים מאיר, ישר במחלקה הסגורה של חולי קורונה. הדלת נסגרת מאחוריי, ואני מבין שאי־אפשר לצאת: הדלתות נעולות מבחוץ, עם מצלמות, ואתה מנוטר ונשמע במיקרופונים 24/7, כמו באח הגדול. אמרו לי, ‘מפה יוצאים רק אחרי שתי תשובות שליליות’, ולא היה לי מושג כמה זמן זה ייקח. חוסר ודאות טוטאלי. בסופו של דבר הייתי שם שלושה ימים ושוחררתי”.

טל גרנות גולדשטיין

מנכ"לית הוט

"הרגשתי על כתפיי את כל שולחנות הסדר בישראל"

"ליל הסדר, שבע בערב. אני יושבת בשולחן הסדר עם בעלי ושני ילדיי, מסתכלת דרוכה בטלפון ומנהלת שיחות ועידה עם ההנהלה כדי לוודא שאנחנו עומדים בעומס.

“מרגע שהוחלט שהפסח יתנהל בסגר, ושאת הסדר נערוך בזום, הרגשתי על כתפיי את הכובד של כל שולחנות הסדר. לאפשר לכולם לתקשר באותו יום ובאותה שעה, זה כמו להעלות את כל המכוניות על הכביש בבת אחת. אלה עומסים שלא היו לנו מעולם. הרגשתי שאם הזום יקרוס בגלל העומס על התשתיות, זו אחריות אישית שלי. עשינו עבודה מקדימה יסודית, עם המון סימולציות, כדי לוודא שבין השעות 6–8 בערב הזום יעבוד לכולם, ללא קיטועים וללא קריסות.

“בתשע בערב, כשראינו את גרף העומס מתחיל לרדת, הלחץ סוף־סוף נרגע. שלחתי להנהלה בווטסאפ הקבוצתי: ‘אפשר לנשום לרווחה ולאכול עוגת מצות’”.

חיים גבריאלי

יו"ר תנובה

"נשכנו שפתיים, והחלטנו שלא מוציאים עובדים לחל"ת"

"החודש הראשון לסגר הראשון הכניס את המשק לסחרור, והעמיד את כל העסקים מול הלא־נודע. אנחנו בתנובה ראינו ביקוש גבוה למזון מצד הצרכנים, אבל כל הפעילות המוסדית שלנו נכנסה לקיפאון: מסעדות, בתי קפה, מלונות וחדרי אוכל במקומות עבודה נסגרו. במקביל נדרשנו להשקעות גדולות, כדי להתאים את עצמנו למגבלות החדשות. לא ידענו מה יוליד יום, בטווח של כמה חודשים קדימה. הרגשנו שאנחנו ברכבת הרים מיטלטלת.

“הרבה ארגונים גדולים בחרו להתמודד עם המצב על ידי הוצאת עובדים לחל”ת. מאות אלפי אנשים מצאו את עצמם בחל”ת, עם חשש כבד לביטחונם התעסוקתי. אנחנו התכנסנו אז לישיבה איך להיערך לירידה בהכנסות ובפעילות. הרגע שזכור לי מאותה ישיבה הוא הרגע שבו הסכמנו כולנו, פה אחד, שלא נוציא אף עובד לחל”ת, אלא ננשוך שפתיים ונמצא דרכים אחרות להתייעל. ההכרעה הזו היתה מוסרית לא פחות משהיתה ניהולית. בדיעבד, היא גם היתה קריטית ליכולתנו לצלוח את המשבר”.

ליליה נחמן

מנכ"לית אנגלוסכסון

"חשבתי על העציץ שימות עד שנחזור. עוד לא הבנתי את הגודל"

"ב־15 במרץ, כשהוכרז הסגר, היינו, חברי ההנהלה, במשרדים בהרצליה פיתוח. הוצאנו שני עובדים לחל”ת, היתה תחושה קשה סביב זה, ואני זוכרת את הרגע הדרמטי של כיבוי האורות האחרון במשרד. אפילו הסתכלנו על הצמחים ואמרנו וואו, איזה עצוב אם הם ימותו. עוד לא הבנו מה הולך ליפול על כולם.

“אז עציץ אחד מת, את היתר החיינו, וגם עסקית די התאוששנו. לב העסק שלנו הוא מגע בינאישי, ופה נפל עלינו פטיש שחייב אותנו להמציא את עצמנו מחדש. מדי פעם העובדים מזכירים לי שבתחילת 2020, רגע לפני הקורונה, עמדתי ליד דלפק המזכירה ואמרתי להם ‘2020 תהיה שנה מיוחדת במינה’. לא העליתי בדעתי כמה”.

שאול דורנשטיין

בעלי רב בריח

"העובדת שחלתה הפכה את זה ממגפה עולמית לסיפור אישי"

"באפריל, באחד מימי ראשון בבוקר, סמנכ”ל התפעול הודיע לי שיש לנו עובדת ראשונה שחלתה בקורונה, אחת המנהלות. ואני רק חושב: מה עושים? האם לסגור מחלקות שלמות? האם לבצע בדיקה אפידמיולוגית בעצמנו? פתאום זה לא היה ‘מגפה עולמית’ אלא מגפה שלנו, הכי אישית בעולם.

“להבדיל אלפי הבדלות, זה הזכיר לי את הרגע במלחמת יום כיפור שבו ראיתי לראשונה הרוג. גם אז וגם עכשיו, אתה חוצה את מחסום הפחד. מרימים את הראש, לוקחים פיקוד. התחלנו להקפיד באגרסיביות על קפסולות, ריחוק, דיווח”.

יעל ויזל

מייסדת ומנכ"לית זיקית

"רק אני ובן הזוג מול צלחת ליל הסדר"

“"בדרך כלל, סדר פסח וראש השנה מרגישים כמו מטלה — השאלה המוכרת של 'אצל מי עושים את החג השנה'. זה יוצר המון אינטריגות, ולפעמים יש בריחה לחו"ל כדי להימנע ממלחמות משפחתיות. פתאום, כשאין את זה, אז זה חסר לי. בסדר פסח השנה ישבנו רק אני ובן זוגי מול צלחת סדר והגדה בסלון, והרגשנו את מלוא משמעות המילים 'מה נשתנה הלילה הזה'".