מה היו ההצלחה והפספוס המרכזיים שלך השנה?

“בתקופה האחרונה רשמנו כמה הצלחות. לפני שבועיים גייסנו בהנפקת מניות (אקוויטי) 350 מיליון דולר, אחרי עשר שנים שבהן החברה לא הנפיקה מניות. ההנפקה רשמה ביקושים גבוהים מאוד. גם הגופים המוסדיים הישראלים השתתפו וקיבלו את רוב הביקושים שלהם. זה היה לנו מאוד חשוב שהם ישתתפו. הצלחנו גם להקטין שומת מס גדולה בפעילות שלנו בקניה: מ־190 מיליון דולר היא ירדה בסוף ל־6 מיליון דולר בלבד. בהונדורס הצלחנו לגבות חוב של 20 מיליון דולר שהתעכב במשך שנה וחצי. התחנה שלנו בהוואי, שנפגעה מהתפרצות הר הגעש ב־2018, חזרה לייצר חשמל.

“הפספוס העיקרי השנה היה ביכולת לבוא ולמכור עוד פרויקטים בכדי להאיץ את הצמיחה שלנו. הקורונה עצרה את הצמיחה. היכולת להתמודד מול הלקוחות בשל המגפה נפגעה, וזה נושא שהוא יותר קשה מאחרים”.

במה הקורונה שינתה את אורמת?

“אורמת היא חברה גלובלית, כל המכירות שלנו הן לחו”ל, והקורונה יצרה לנו קושי עצום. אנחנו טסים הרבה לחו”ל כחלק מהפעילות, וכשאי אפשר לטוס זה מקשה מאוד על האינטראקציה. נוסף על כך היא האטה את קצב הפרויקטים שאנחנו מקימים”.

איך אתם מתמודדים עם המעבר לעבודה מהבית, וכיצד אתם מתכוונים לנהל את הנדל”ן המשרדי שלכם?

“במשרדי אורמת, כולל במפעל שלנו ביבנה, אין לנו שטחים לוותר עליהם. שליש עד חצי מהעובדים שלנו הם אנשי המפעל, ולכן מועסקים בו. בתקופת הסגר לא עבדנו במשרדים, אבל לאחר מכן עבדנו במתכונת של 50% מהבית ו־50% מהמשרד, וכיום אנחנו עובדים 100% מהבית. אנחנו מתנהלים באופן דומה גם בארצות הברית, שם תחנות החשמל שלנו פועלות באופן מלא ורציף. לא פיטרנו אף עובד בגלל הקורונה, ושכרו של אף עובד לא נפגע, גם כשעובדים מהבית”.

מה יהיה האתגר הניהולי הגדול שלך בשנה הבאה?

“יש לנו שני אתגרים מרכזיים. האתגר הראשון נוגע ליכולת של חברה גלובלית כמו אורמת להמשיך ולהתמודד עם הקורונה. אנחנו מגייסים אנשי מכירות מקומיים בחו”ל, כדי לפצות על הצורך של הטיסות.

“האתגר השני נוגע להחלפת השלטון בארצות הברית. בכניסה של הנשיא ביידן לתפקיד גלום פוטנציאל עצום. סוגיית האנרגיה הירוקה בארצות הברית נדחפה על ידי המדינות גם בתקופת טראמפ, אבל עכשיו, עם תוכנית של 2 טריליון דולר שמטרתה להעביר את אמריקה לאפס פליטות, אנחנו מקווים שתגיע דחיפה חזקה מהצד הפדרלי”.

איזה רגע ממשבר הקורונה יישאר איתך?

“באוגוסט טסתי למשרדים שלנו בארצות הברית וראיתי את שדות התעופה הריקים שם. כמי שטס די הרבה, זה היה מדהים. שדה התעופה בסן פרנסיסקו, למשל, היה שומם: כל החנויות היו סגורות, למעט חנות אחת נידחת שמכרה קפה. לראות מסדרונות ריקים במקום שבו היו תורים האינסופיים, זו סיטואציה מטרידה”.

‍