איור: דניאל גולדפרב
זו היתה אמורה להיות שנה של שיקום והתאוששות. החטופים היו אמורים לחזור, המלחמה היתה אמורה להסתיים, המילואימניקים היו אמורים להשתחרר, המשק להשתקם, התקציב לחזור למסלול, הצמיחה לזנק, התקווה לשוב. עיון בסיכומי השנה שעברה מבטיח בדיוק את זה.
לא רק שזה לא קרה, בתשפ"ה נוספה עוד מלחמה, האחת שמתנהלת כבר שנתיים מסיבות פוליטיות הוארכה למועד לא ידוע, מספר ההרוגים והפצועים גדל, הקרע האזרחי העמיק, ניסיונות הפגיעה בדמוקרטיה ובשלטון החוק חודשו במלוא הכוח, רמת החיים המשיכה לרדת, יוקר המחיה לא הפסיק לטפס. כאילו כלום.
"מה עברנו בשנה זה כמו עשר" שרה יסמין מועלם, וצודקת. אזרחי ישראל הפגינו עמידות מרשימה, הכלכלה הראתה חוסן יחסי. ובכל זאת הייאוש גובר, משום שהתכלית אינה ברורה. אין שום אופק חיובי שאליו מנהיגי המדינה מכוונים אותה. המלחמה הישירה שניהלנו לראשונה מול איראן הוכיחה עליונות צבאית ומודיעינית מרשימה (וגבתה גם מחיר כבד של טילים בליסטיים, הרס שטרם הכרנו, מוות ופגיעות בגוף ובנפש). חזבאללה נפגע קשות, משטר אסד בסוריה נפל, מנהיגות חמאס חוסלה. אבל כל אלה לא תורגמו לתוכנית פעולה עם אופק כלשהו - מדיני, ביטחוני, כלכלי, חברתי. הציר היחיד שלאורכו מוליכה ממשלת ישראל את המדינה הוא צבאי. המשק, האזרחים, רמת החיים, חירות התנועה, יחסי החוץ, כולם משועבדים לתחזוקה של מלחמות שאין להן סוף. ובהיעדר אופק, מופיע הייאוש.
לא ברור איך נצליח לעמוד בעוד שנה כזו. האיומים הכלכליים על ישראל מתעצמים, חרמות מונחים על השולחן מצד שותפות סחר וידידות קרובות במערב, שפשוט אינן מבינות מדוע ישראל לא חותרת לסיום המלחמה. התדמית הישראלית בעולם בשפל חסר תקדים, "רצח עם" הוא ביטוי קלון שמוצמד לישראל דרך שגרה, כל מי שיצא מפה באחרונה חש בכך, כל מי שניסה להמשיך לתקשר עם קולגות בעולם יודע במה מדובר. ומעל לכל, החברה הישראלית עצמה, בתוכה, אינה יכולה להתחיל להשתקם כל עוד 48 החטופים בעזה ממשיכים להיות מופקרים.
צריך לסיים את זה. צריך להשיב את כולם הביתה. חייבים לתת אופק, אחרת לא תגיע זריחה.