אין גדולה אמיתית בלי כאב

קוצר קומתו של מסי (גובהו 1.69 מטר) ניכר ומפורסם, אבל מסי היה נמוך עוד יותר לולא טיפולים הורמונליים אינטנסיביים שעבר בילדותו. "כשהיה בן עשר הרופאים המליצו לו על זריקות הורמונים, והוא החל להזריק לעצמו ברגליים, מדי יום, במשך שנים, בלי להתלונן. אין הרבה ילדים שייקחו על עצמם משימה כזו", כותב אנדי ווסט בספרו הביוגרפי על מסי ("Lionel Messi and the Art of Living"). "כשלהורים שלו נגמר הכסף לטיפול, הם החליטו לתת לו צ'אנס להיהפך לשחקן הכי טוב שהוא יכול להיות, ובגיל 13 הוא נפרד מהמשפחה וחצה את האוקיינוס עם אביו כדי לשחק בברצלונה. הוא היה קטן וביישן אבל חדור מטרה — וזה לא השתנה". מסי, הילד שהזריק לעצמו הורמונים מדי יום והקריב את חיי החברה והמשפחה שלו בשביל הסיכוי להיות כדורגלן בכיר, הוא כיום השחקן הטוב בהיסטוריה בזכות הכאב וההקרבה.

‍

זעם הוא סוכן השינוי החזק ביותר

"כעס הוא מתנה" ("Anger is a gift") אמר זאק דה לה רוחה, סולן רייג' אגיינסט דה משין, בפרפראזה על אריסטו. מסי שומר רוב הזמן על ארשת פנים סטואית, אבל הוא יודע היטב איך לאגור כעס ולתעל אותו. כבר כילד שיחק שעות על גבי שעות ברחוב עם אחיו ובני דודיו, ובלט בזעם ובעלבון שהפגין כשהפסיד. את הזעם והעלבון הללו הוא הפך למקור עצום למוטיבציה: כילד בן 7 בגובה 1.21 מטר בלבד, בניואל'ס אולד בויז, המועדון שבו שיחק בילדותו, הוא נהג לקחת על עצמו משחקים שבהם הקבוצה פיגרה, כדי שהזעם יתדלק אותו. גם במונדיאל הוא מצא על מי להתעצבן: על האוהדים הסעודים ששאלו '"איפה מסי?" אחרי ההפסד במשחק הראשון של ארגנטינה, על המאמן ההולנדי לואי ואן חאל וההערות שלו על כדורגלנים ארגנטינאים, על שופטים — מסי רק צריך למצוא סיבה לזעם, ולתדלק.

‍

אנשים עובדים טוב יותר כשהם חשים שמחבבים אותם

"אני אוהב להבקיע שערים", אמר פעם מסי, "אבל אני גם אוהב שהשחקנים סביבי הם חברים שלי". מסי תמיד ביקש לשחק עם אנשים שהוא אוהב — כאלה שהוא אוהב לשחק איתם, אבל גם כאלה שהוא אוהב לבלות איתם. מבחינתו כדורגל, המקצוע שלו, בנוי ומושתת על עבודת צוות, ועבודת הצוות הטובה ביותר מתרחשת כשחברי הצוות הם חברים. במחקרים זה הוכח כנכון.

‍

מה שנראה כמו הצלחה מיידית הוא רק סופו של תהליך

"מסי היה בן 17 ו־114 ימים כשכבש את שער הבכורה שלו בלה ליגה, בקבוצה הבוגרת של ברצלונה. כשהעיתונים שיבחו את הכוכב "שפרץ בן לילה", הוא אמר: "לקח לי 17 שנה ו־114 ימים להפוך ללהיט בין לילה. אני מתחיל את היום מוקדם, אני נשאר במגרש האימונים עד שעה מאוחרת, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה". בניגוד לילדי פלא רבים אחרים, מסי גם המשיך לעבוד קשה יום אחרי יום ושנה אחרי שנה, ולא נתן למוניטין שלו כאחד הכדורגלנים הענקיים בהיסטוריה להשכיח ממנו ששום דבר לא בא בקלות. בכל הסגלים שהקיפו אותו לאורך הקריירה הוא זכה לכבוד אדיר על המחויבות הטוטאלית שלו למה שהוא עושה. גם כשנראה שהוא מלהטט בכדור בקלילות מדובר בתוצאה של עבודה קשה ומתמדת במשך שנים.

‍

החלטות חכמות מתקבלות אינסטינקטיבית. הרציונל מגיע אחר כך

לפי בדיקות של מדעני ספורט, מסי מקבל החלטה על המגרש ב־0.1 שניות — בממוצע, מהיר יותר ב־0.2–0.4 שניות מהשחקן הממוצע. הליך קבלת ההחלטות שלו הוא תוצאה של שנים במשחק, אבל גם של קריאת המצב על המגרש. את זה הוא עושה בשקט, בקצב הליכה, במשך המשחק: הוא מתחיל מהלך, ואז נותן לאינטואיציה שלו לנווט אותו להחלטות הכי טובות שהוא יכול לקבל. הוא יודע שחשיבה ארוכה מדי על מה שהוא עושה תגרום לו לאבד את היתרון היחסי העצום שלו על כל שחקן אחר.