התפיסה המקובלת גורסת שמגפת הקורונה היא מצב זמני. שאנחנו בשלב ה"עד ש..." – עד שאנשים יחזרו לקנות, עד שיהיה אפשר שוב ללכת להופעות, עד שמעסיקים יחזירו את המשרות, עד שנוכל לשוב למשרדים, עד שכל התלמידים יחזרו לכיתות, עד שנוכל לעלות שוב על מטוס, עד שיהיה אפשר להתחבק, עד שיימצא חיסון.

"עד ש..." מסתכל קדימה. הוא מבוסס על שאיפה לחזור לאחור, לעולם הישן שהכרנו. אבל התפיסה צריכה להיות הפוכה: מה שהיה לא קיים יותר. הנורמלי נעלם. העולם של פעם התחפף בקורונה ולא יחזור. לא עוד מעט, לא עוד שנה, גם לא עד ש...

הקורונה אינה רק מגפה כלל עולמית. היא הרבה יותר מזה. הקורונה היא הזמנה למהפכה. מהפכה כפויה, שלא נולדה מיוזמה אנושית או כתגובה להתקדמות טכנולוגית, ועדיין כזו שהשפעתה עשויה לחרוג מהשפעת המהפכה החקלאית או מהפכת האינטרנט. העולם פוסט־קורונה ייראה שונה לגמרי מזה שלפניה.

קץ האקסיומות המוכרות

הקורונה ריסקה פרדיגמות אנושיות, הפכה אקסיומות חיים לאיי חורבות, עד שאין כמעט סיכוי לחזור לעולם של פעם. היא לימדה אותנו לחיות בבידוד. היא הפכה אנשים סביבנו – זרים או מוכרים – לאיום. היא הרחיקה אותנו מהחברים שלנו וחיסלה את האינטראקציות האנושיות הבסיסיות ביותר – במקום העבודה, בבר, בסטוץ, בחוף הים, בביקור אצל ההורים.

מדינות לאום התרחקו זו מזו והסתגרו. גבולות בין־גושיים שורטטו מחדש, והלאומנות שפרחה עוד קודם הרימה עוד קצת את ראשה. קבוצות אנושיות התפוררו לקבוצות קטנות יותר ויותר, ולבסוף לאוסף של יחידים; לפרטים שמגוננים בראש ובראשונה על עצמם — ומתמודדים עם חרדה מתמדת.

היחסים בין אזרחים לשלטון מושטרו בקצב שלא חלמנו עליו. בתוך חודשים ספורים נכלאנו מרצון במרחבים מוגבלים, נלקחה מאיתנו חירותנו הפיזית, הוכפפנו למעקב מתמיד ולמדנו להסגיר פרטים אישיים ורפואיים באותה קלות שבה אנחנו מוסרים למלצר את העדפות הצהריים שלנו.

וכל זה לפני שדיברנו על הקטסטרופה הכלכלית: על עצירה מוחלטת כמעט של הכלכלה העולמית אחרי עשור רצוף של שגשוג, על עסקים שנסגרו והתמוטטו, על היקפי פיטורים שלא נראו מאז מלחמת העולם השנייה, ועל בורסות שהתרסקו – והתאוששו בזכות הזרמה חסרת תקדים של טריליוני דולרים, שממשלות מבוהלות פשוט זרקו לשוק.

וזאת, חשוב לזכור, רק הקורונה הראשונה. אחריה יגיע דרעק קטלני אחר – כי גם האקסיומה שהאנושות תמיד תמצא פתרון כבר אינה יציבה כמו פעם.

כל אלה לא ייעלמו. החלומות לחזור למה שהיה מתעלמים מכך שאנחנו עומדים על סיפו של עולם חדש, והחדש הזה ידרוש שינוי מחשבה עמוק. שינוי מקצה לקצה של הסדר החברתי, של חלוקת הכוח הפוליטי ושל הקצאת משאבי הקיום. אפשר לקרוא לזה מהפכה.

קו ההפרדה החדש

את המהפכה הזאת לא יובילו מנהיגים מבוגרים. הם עסוקים בלשמר ככל יכולתם את העולם הישן שהכירו, והיה להם נוח בו. אבל מה שהכירו כבר לא רלוונטי. גם אם נדמה להם שהם יכולים להיות מורי דרך טובים, הם סיימו את תפקידם ההיסטורי. הם מכירים רק את הדרך שכבר צעדו בה – אבל זאת שלפנינו עוברת בארץ לא זרועה.

זה זמנם של האנשים הצעירים – ולא רק מפני שהנגיף מסכן אותם פחות. גם אם ייקח עוד כמה שנים, הם אלה שיצטרכו להוביל מכאן. מהפכת הקורונה דורשת דם חדש.

צעירים צריכים להוביל מכאן, ולו מפני שהם אלה שישלמו את המחיר הכלכלי שגובה ותגבה ההתמודדות עם הקורונה. הם אלה שיחיו מספיק שנים כדי לנסות להחזיר את חובות הטריליונים שלקחו על עצמן ממשלות – בארצות הברית, באירופה, בישראל. הם אלה שיחושו על בשרם את משמעות הקיצוץ החד בשירותים. הם שיתמודדו לאורך זמן עם העלאות המסים שלא יהיה ניתן להימנע מהן. הם יצטרכו לבסס את חייהם על משכורות מכווצות ועם שוק עבודה מוכה אבטלה שמשנה את פניו - ולפתע כלל אינו זקוק לכל כך הרבה משרות.

החלוקה האמיתית בעולם פוסט־קורונה אינה בין ימין לשמאל, ערבים ויהודים, נשים וגברים, ביביסטים ומחנה “רק לא ביבי”. החלוקה היא בין מבוגרים שבעים לצעירים רעבים שיצטרכו לחיות בגופם את העתיד החדש. שם עובר קו ההפרדה. התהום.

איש איש לנפשו

המסקנה היא שאסור לצעירים לחשוש מלקחת לעצמם את מה שהם זקוקים לו. בלי ייסורי מצפון. לאיש מהבורגנים השבעים שמנהיגים אותם אין ייסורי מצפון בכיוון ההפוך. לא רק שהם לא יהיו מורי דרך טובים, הם יילחמו כדי להפריע.

כמחצית מהמובטלים שפלטה הקורונה משוק העבודה הם צעירים שגילם נמוך מ־34. והאופציות שלהם רק הולכות ונסגרות. כדי להבין איך זה עלול להיראות, צריך להסתכל על הצעירים המיואשים של יוון, ספרד ואיטליה אחרי משבר 2008.

גם ביום שאחרי, כשהצעירים הללו יחזרו סוף סוף לרוץ על הגלגל, מצפה להם שכר התחלתי נמוך, שלא צפוי להשתפר משמעותית, אולי עד סוף הקריירה.

ההראל־ויזלים של העולם יחזירו אותם לעבודה כשיהיה להם משתלם, לא דקה קודם – רק כדי לגלות שבעולם החדש, הממוכן ומבוסס הרשת, ברוב המקרים אין כלל צורך בעבודה הזאת.

ולא רק שם. חברות הטכנולוגיה, קטנות כגדולות, שלחו את עובדיהן לעבוד מהבית. חלקן כבר הכריזו שזה המצב לתמיד. איש איש לנפשו, במובן העמוק של המילה. אין יותר מרכז התאספות. אין יותר היזון הדדי. אין את מי לפגוש, לחליף רעיונות, להתאהב. בעולם החדש ייתכן שלעולם לא תפגשו את הבוס שלכם מחוץ לזום. לא תכירו את ריח הגוף של השותף לקיוביקל. לא תדעו מה זה קיוביקל.

זה שינוי טקטוני, וזו רק דוגמה אחת. כי אם עובדים רק מהבית, אולי צריך להגדיר מחדש מהי עבודה? אולי להגדיר מחדש מה הוא בית? אולי צריך לעבוד אחרת? או לא לעבוד בכלל ולהמשיך להתבסס על הממשלה? אולי צריך לקבל מהבוס יותר, או לתת למדינה פחות? ועוד לא דיברנו על כל האנשים שהעבודה שהתפרנסו ממנה פשוט כבר לא קיימת.

איזה עתיד כבר מחכה לנו?

מדברים על חיסון בשנה הבאה, אבל ייתכן שיידרש הרבה יותר זמן. עד היום נדרשו עשר שנים לפיתוח חיסון. כשכולם "על זה" אפשר להניח שייקח חצי מהזמן. אפילו אם ייקח רק שליש, אלה שלוש שנים עד לחיסון יציב ומוכח. חתיכת זמן שהרבה יותר קשה לעיכול מ"בשנה הבאה", או מ"עד ש...".

ומי יזכור בעוד שלוש שנים איך נראו החיים קודם, לפני המסכות והריחוק והבהלה והאבטלה ומעקבי השב"כ? השינוי עמוק מדי, ומסך הבערות הוסר. אפשר לקבל תמונה לא רעה בכלל של מה שממתין בעתיד. אין היגיון להמשיך לשחק לפי הכללים הישנים.

ולמען האמת, מה היה כל כך טוב לצעירים בעולם טרום קורונה? איזה עתיד חיכה להם, עם חלוקת עושר פחות ופחות שוויונית, עם סולידריות שמתערערת והולכת ועם משבר אקלים קטלני על סף הבלתי הפיך. ולאן מובילים המנהיגים המבוגרים כעת? הם בונים מערך חברתי של רובוטים צייתנים, נתונים לחסדי המענקים שלהם ומצויים תחת איכון מתמיד. אלה החיים שתרצו לעצמכם? למה לא לנסות כיוון אחר, מה יש להפסיד? בכל זאת, הזדמנות למהפכה.

אמיר זיו