‍

נגיף זעיר, שנחת עלינו משומקום, חשף בתוך זמן קצר כיצד בנימין נתניהו רואה את עצמו, את המדינה, את נתיניה, ובעיקר את זרועותיה שמופקדות על הפעלתה והסדרת התנהלותה. לואי ה־14 ניסח את זה בשבילו כבר לפני 365 שנה: “המדינה — זה אני”.

ברגע ההיסטורי שבו אנחנו עומדים, נראה שנתניהו טשטש את הגבולות בינו לבין המדינה במידה שמקשה על ההפרדה ביניהם. עדיין קוראים לה “ישראל”, אבל למעשה מדובר במדינת ביבי.

המדינה הזו היא דמוקטטורה מהזן הפופוליסטי: עם רשות מחוקקת חלשה וצייתנית; עם רשות שופטת שהשלטון מהלך עליה אימים; ועם  שדרת פקידוּת שמשמשת בעיקר כשעיר לעזאזל שקל להטיל עליו את האשמה.

במונרכיה המתהווה הזו, השליט קובע את סדר היום והמדיניות נעשית בשליפות מהמותן, עצות של בני הבית ותחושות בטן, כשהיעד הראשון הוא דאגה לטובתו האישית ולא בהכרח לטובת הכלל. וכשזה היעד, כל האמצעים כשרים: פילוג, שיסוי אלה באלה, הצגת המתנגדים כאויבי העם, ולאחרונה אף ניסיונות להרחיב את השימוש באמצעי מעקב — לפי שעה, מסיבות שהציבור מעכל בקלות. לאט־לאט מתרגלים.

את השינוי שהתחולל כאן מקובל לייחס לשלושת כתבי האישום המצביעים על שחיתות שלטונית. נתניהו התגלה כמי שאינו בוחל בשום צעד כדי להיחלץ מהאישומים נגדו ומהתמודדות בבית המשפט. אבל ייתכן שזו פשוט מהותו של המנהיג ומקורביו, והיא רק נחשפת כעת. נתניהו אינו אוסר את מתנגדיו, ומלחמתו בחופש הביטוי עדיין לא נחלה הצלחה מלאה, אך גם כך יהיה קשה מאוד לשקם נזקים שגרם בהחלשת הלכידות הפנימית ופירוק מערכות השלטון והמשפט של ישראל. גם אם ביבי ייעלם מהמפה הפוליטית בשנים הקרובות, את ההשלכות של שנות שלטונו נרגיש עוד שנים רבות.

נלחם עם ספין בין השיניים

השנה, תחת ההשפעה העצומה של הקורונה, נתניהו, ובעיקר ההישגים שבהם התגאה, נראים באור אחר. מדינת הסטארט־אפ ניישן שהילל, עם נתוני פתיחה כלכליים מצוינים ועם מערכת בריאות איכותית, נתפסה עם המכנסיים למטה.

אחרי קרנבל ההתגברות על הגל הראשון – “מנהיגי האיחוד האירופי ביקשו ללמוד מה שאנחנו עושים!”, התגאה בתחילת מאי – הגיע גל שני, קשה מקודמו. במהרה התברר שחרף העוצמה שנתניהו מתגאה בה, הממשלה אינה מסוגלת לקבל החלטות בשאלות פשוטות כמו איפה וכיצד לפתוח את שנת הלימודים. היא מצליחה אף פחות בפעולות אופרטיביות, כמו הקמת מערך אפקטיבי של חקירות אפידימיולוגיות.

הכישלון הקולוסאלי הקפיץ את ישראל לראש דירוג המדינות האדומות, עם רמת ההדבקה הגבוהה ביותר בקורונה ביחס לגודל האוכלוסייה. וכשגם הכלכלה המקומית מתקשה להתאושש, ל”מר כלכלה” אין הרבה סיבות לגאווה. מי בכלל זוכר שנתוני הפתיחה היו טובים?

אחרי שנים ארוכות בשלטון, ועם ניסיון שכמוהו צברו רק ראשי ממשלה מעטים, נתניהו נאלץ להתמודד עם בעיה אמיתית, כזו שאינה סובלת דיחוי. הבעיה הזו חשפה במהרה את נקודות התורפה שלו: חוסר סבלנות, התמקדות בפוליטיקה במקום במנהיגות ונטייה לחמוק מאחריות. אחרי הטיפול האגרסיבי בתחילת המגפה, נתניהו פשוט נטש את המשמרת. במקום להמשיך להתמודד, הוא עבר לתחום שהוא מתמחה בו: הסטת תשומת הלב למקום אחר. רציתם קוסם, קיבלתם אחיזת עיניים.

הספין הראשון היה הסיפוח. בחסות ובעידוד ממשל טראמפ, נתניהו יצר לרגע את הרושם שיש דברים שקודמים לקורונה. למשל, “הזדמנות היסטורית, שעת כושר חד־פעמית”.

כשהבין שלא יוכל לקיים את ההבטחה - אם בכלל התכוון לכך מלכתחילה - התפנה לנופף בהישג אחר: הסכם שלום עם איחוד האמירויות. בלי להפחית מגודל המאורע, המשמעותי ליחסי ישראל עם העולם הערבי, אסור לשכוח שישראל כבר קיימה יחסים מפותחים למדי עם האמירויות לאורך שני העשורים האחרונים. וממילא, עם מיתון עמוק ועם שיעורי האבטלה הגבוהים אי פעם, גם נתניהו מבין שלא לאורך זמן תחזיק ההתעניינות בטיסות הישירות לדובאי.

אבל השבר שיוצר נתניהו עמוק יותר מהצרות המיידיות, שהן עמוקות אבל גם כלל עולמיות. במדינה שראש הממשלה מעצב כאן, לא שמור עוד מקום של כבוד לעובדות ולאמת. וכשזה כך, מה זה משנה אם הירידה בצמיחה היא של 8.1%, 7.8% או 27.8%? גם הנתונים הם פונקציה של בעד או נגד ביבי, וכל נתון שתשתמש בו יסמן אותך ככזה או ככזה. האם המיתון שלנו הוא חצי מהמיתון של אירופה, כפי שטען נתניהו? בהחלט לא, אבל זה לא משנה. כמו אצל האב הרוחני באמריקה, לנתוני אמת או לסטטיסטיקה אין עוד משמעות חיונית.

ואחרי שנפטרים מהצורך בעובדות ובנתוני אמת, הבאה בתור לשלם את המחיר היא המדיניות המאקרו־כלכלית. מה שנראה תחילה כוויכוח אטום על תקציב חד־שנתי או דו־שנתי התברר כעוד ספין של נתניהו, שלא רוצה תקציב בכלל. תקציב מחייב תוכנית סדורה, עבודת מטה, בחינת חלופות והצבת יעדים ארוכי טווח. כל אלה עלולים להגביל את ראש הממשלה, שמעוניין שידו (ורק ידו) תהיה קלה על הברז. שלא לדבר על כך שאישור תקציב יקשה על החלטה ללכת לבחירות.

ברצותו ייתן, ברצותו ייקח

אלה ימים שבהם ממשלות בכל העולם פותחות את הארנק לטובת אזרחיהן, ונתניהו מעוניין להיות זה שמחליט למי יחלקו, כמה ומתי. ברצותו ייתן, ברצותו ייקח. המדיניות התקציבית השקולה, שאפיינה את ישראל גם לאורך רוב תקופת שלטונו של נתניהו, התחלפה בשליפות שמאפשרות לנתב את ההליקופטר עם הכסף ליעד הרצוי: אם נפתלי בנט עולה בסקרים, ניתן כסף לישיבות של הציונות הדתית. אם החרדים מאיימים בפרישה, נפנק את הישיבות החרדיות ונרחיב את המענקים לילדים. אם סתם המנדטים דולפים, פשוט נחלק לכולם. 750 שקל לראש.

וכשפקיד כלשהו יתנגד ויסביר שאי אפשר לחלק כך כספי ציבור, ושאת הכסף הזה ניאלץ להחזיר מתישהו ולכן צריך לחלק אותו לפי היגיון מסודר וקריטריונים ברורים, הוא מיד ייהפך לגיס חמישי שחובר לאופוזיציה וחותר להפלת ראש ממשלה מכהן. השיטה הזו כבר עבדה באופן מוצלח מול היועץ המשפטי לממשלה, המפכ"ל ופרקליט המדינה; שאול מרידור הוא כסף קטן בשבילה. הרי רק עוכר ישראל או נציג ה"דיפ סטייט" - בין אם הוא משפטן, כלכלן או פוליטיקאי מן המניין - יעז לטעון כי המנהיג האמיתי של העם פועל נגד העם.

הריסוק הזה של שדרת הפקידות המקצועית, כמעט לכל אורך שדרת הניהול; החיסול של האמת העובדתית כדבר בעל ערך שיש להישען אליו; השיסוי והפילוג הפנימיים - כל אלה מאפשרים את הישרדותו של ראש הממשלה ואת הימלטותו מהדין. בה בעת הם מאיימים על כושר הישרדותה של המדינה שעליה הופקד. זו המשמעות האמיתית של טשטוש הגבולות בין המדינה לשליט.

אדריאן פילוט