כשהסתובבתי בבלפור הכתה בי התחושה, המבעסת, המייאשת, שזה פשוט לא יעבוד. לא בגלל שהמפגינים הם רק “רבע מנדט” (הם לא), לא בגלל שהם הפריבילגים (הם לא), לא בגלל שהם “שמאל קיצוני שממומן על ידי החבר של הפדופיל”, (בחייאת), וגם לא בגלל שהם אספסוף שלא יודע מה הוא רוצה (הם יודעים בדיוק מה הם רוצים). אולי הייאוש הזה נובע מההתפרקות הערכית חסרת התקדים שלה אנחנו עדים בשנים האחרונות — הידרדרות השיח, הפילוג, השיסוע. ואולי זה בגלל שעם השנים אני כבר יודעת שכמו שאמרו במנאייכ, “המערכת תמיד שומרת על עצמה”.

התחושה הזו תפסה אותי בהפתעה גמורה. כמעט עשור קודם לכן הסתובבתי ברוטשילד והרגשתי שאני עדה להיסטוריה בהתהוות: העם אומר את דברו, בלייב; אי אפשר להתעלם מכך. ועכשיו? מה עכשיו?

לבלפור הגעתי בשלב מאוחר יחסית. עם שני ילדים קטנים בבית, למי יש זמן לצאת להפגין. אבל באמצע טיול קיץ משפחתי עברנו במוצ”ש בצומת גומא עמוס המפגינים, והבנתי שאני חייבת. העם אומר את דברו. גם אני אמרתי, בקלפי, שלוש פעמים, ולא יצא מזה כלום. אז לקחנו את הילדים והלכנו לצומת כרכור. ילדיי הרכים התפעמו מהאיש שחילק קרטיבים, ואני התפעמתי ממספר צפירות ההזדהות שלהן זכינו. אפילו שני ביביסטים שעברו על מיול, עם ג’ינגל מח”ל בפול ווליום, הצליחו לחלץ ממני חיוך. מעודדת, ארגנתי בייביסיטר, קניתי כרטיס לאוטובוס ועליתי לירושלים.

הגעתי לשם מסוכסכת מאוד עם עצמי. מי אני בעצם? אבא שלי גדל במעברה. בבית נשמנו ליכוד, מאז שאני זוכרת את עצמי. גם אני הצבעתי לנתניהו, לא מעט פעמים. האידיאולוגיה הבסיסית שלי היא ימין — גם מדיני, גם כלכלי. אבל מהרגע שהחלטתי שעדיף ראש ממשלה אחר, נהייתי חמוצה. שמאלנית. כאילו ששמאלנית זה כינוי גנאי, ולא דעה פוליטית לגיטימית. המסנג’ר שלי עֵד לכמויות השנאה שקיבלתי. אמרו שהפכתי למרוקאית מחמד, “להקיא ממך”. אמרו שכדאי שאעבור לעזה “והלוואי שיאנסו אותך”. תכל’ס, אמרו לי שאני לא אוהבת את ישראל, רק בגלל שלדעתי עדיף ראש ממשלה אחר. כאילו שזה לא המשחק הלגיטימי. ואני, תמימה שכמותי, חשבתי שראש הממשלה צריך לעבוד בשבילי, ולא אני בשבילו.

בשנה האחרונה, ממערכת בחירות לבאה אחריה, אלימות השיח ברשתות החברתיות שברה שיאים. הדה־לגיטימציה למי שחושב אחרת הפכה לדרך המלך. אנשים ששמו את קולם בקלפי וציפו שנבחריהם יעשו איתו משהו, גילו עד כמה הנבחרים מנותקים מהשטח. וזה, אחרי עשר שנים של שקט, הוציא אותם לרחובות. עשרות אלפים. המצב הכלכלי תדלק את ההפגנות. גם אזלת היד של הממשלה במציאת פתרונות למצב הבריאותי. האלימות המשטרתית בארצות הברית חיממה עוד יותר את הרחובות כאן. קיץ לוהט.

כן, בהפגנות בלפור יש הרבה אנשים, שכואבים להם הרבה דברים, משחיתות שלטונית ועד להרג הטראגי של איאד אלחאלק. ונכון, אין הנהגה למחאה. זה מה שעושה אותה אפקטיבית. פשוט אנשים. אנשים על גשרים. אנשים בכיכר. אנשים שאומרים די. בפרחים, במיצגים, בשירים, בשמחה, בצעדות, בכאב. גם בדרכים לא נחמדות.

כשיצאנו מההפגנה בבלפור הקפדתי לומר לכל השוטרים שפגשנו בדרך “תודה ששמרת עליי”, כי כן, המשטרה היא שלי, לביטחוני, משרתת אותי וממומנת מכספי. וכן, אני יודעת שזו מחשבה נאיבית. בסוף המערכת שומרת על עצמה.

בדרך הביתה, כשדיברתי עם חבריי באוטובוס, הם אמרו שלמרות שההפגנות ממשיכות באדיקות ומושכות עשרות אלפי אנשים, שבת אחרי שבת, ולמרות שהגשרים מלאים, ולמרות מאהל המחאה — נראה שלא נחזה בהפקת לקחים מצד השלטון, או בהחלפתו בקרוב בעקבות ההפגנות.

אבל בכל זאת, אפשר לראות ניצנים של שינוי. המתקפה על המפגינים מצד ראש הממשלה ומקורביו, מהשר לביטחון פנים עד שרת התחבורה, מלמדת שהם חוששים. הפניות לבית המשפט כדי להגביל את ההפגנות מעידות על לחץ גובר. ויותר מכל אלה, פתאום דווקא הצד הימני של המפה הופך להיות חמוץ. פתאום מהכיוון הזה נשמעות אמירות על "האספסוף", "הרבע מנדט", "החייזרים". פתאום דווקא על המפגינים משמאל אומרים ש"הם חושבים כמו עדר 'רק לא ביבי' שרוצה להפיל את שלטון הימין”.

חמוצים ותיקים כמונו שהתעוררו פתאום, יוצאים לזהות חמיצות שמנגד. היא נותנת תקווה. היא מסמנת לחץ בצמרת השלטון. בינתיים רק סופרים ניצחונות קטנים, צופרים מתחת לגשרים ומתייצבים מדי שבת לדרוש עתיד טוב יותר.

אתי אפללו