שמונה דקות ו־46 שניות הצמיד השוטר דרק שובין את ברכו לצווארו של ג׳ורג׳ פלויד, כשזה שרוע באזיקים על כביש במיניאפוליס, מייבב לאמו המתה שתבוא להציל אותו. זה אורך זמן בלתי נתפס, ובכל פעם שהוא מוטח לאמריקה בפרצוף, היא מבינה קצת יותר את המציאות שסירבה לקבל מאז ומתמיד – חיי שחורים בארצות הברית לא שווים לחיי לבנים. לא ברחוב, לא בבית הספר, לא במערכת הבריאות, לא בשוק העבודה, אפילו לא סתם בטיול בסנטרל פארק.

ג׳ורג׳ פלויד הוא לא השחור הראשון שמת רק כי שוטר לא ראה שום ערך אנושי בגוף השחור עליו ישב. אבל פלויד הוא הראשון שאמריקה ראתה כל שנייה ושנייה מהלינץ׳ שנעשה בו. 526 שניות של אלימות הן נצח, ו־526 השניות האלה שינו השנה את ארצות הברית.

מותו של פלויד הפך תנועה שהחלה לפני 7 שנים כפוסט עצוב בפייסבוק ונאבקה מאז לקבל הכרה לתנועה שרוב האמריקאים תומכים בה עכשיו. זו אפילו לא התנועה עצמה, אלא הסלוגן "Black Lives Matter", שייצר את התנועה המשמעותית ביותר למען שוויון זכויות מאז שנות ה־60׳ של המאה הקודמת.

זה התחיל ביולי 2013, אז עמד אדם בשם ג‘ורג' צימרמן לדין באשמת רצח טרייבון מרטין, נער שחור בן 17, שהלך ברחוב בשכונה בפלורידה שבה גר אביו. צימרמן החליט לשחק שוטר, עקב אחרי מרטין, התגרה בו, התקשר למשטרה וטען כי גבר שחור חשוד מסתובב בשכונה, נכנס איתו לעימות פיזי ובסופו של דבר ירה בו. ביום שבו הוכרז גזר הדין, ישבה צעירה שחורה בשם אלישיה גארזה עם כמה חברים כדי לצפות בהחלטת חבר המושבעים. איש מהם לא חשב שצימרמן יזוכה מכל אשמה, אבל זה מה שקרה.

גארזה הלכה לישון בוכה. באמצע הלילה קמה והעלתה פוסט פייסבוק. ״אני ממשיכה להיות מופתעת בכל פעם מחדש, עד כמה שחיי שחורים באמריקה לא חשובים״, כתבה. ״אנשים שחורים, אני אוהבת אתכם, אני אוהבת אותנו, והחיים שלנו חשובים. Black lives matter״. למחרת זו כבר היתה תגית ויראלית, ממנה צמחה תנועה אורגנית, שעליה רוכבים לפעמים גם אנרכיסטים, חוליגנים וסתם עבריינים אלימים מכל הסוגים.

המאבק של Black lives matter ללגיטימציה בקרב הציבור הרחב נתקל במשך שנים במחסומים. זה התחיל עם דמגוגיה של שמרנים לבנים שטענו כי עצם הסלוגן הוא גזעני. למה להגיד שחיי שחורים חשובים, כשהחיים של כולם חשובים? זה נכון, בעיקרון. אבל לא באמריקה.

אחר כך הגיעו אירועים כמו זה שאירע בפרגוסון, שם בער קיץ 2014 בעקבות מותו של הנער הלא חמוש מייק בראון שנורה בידי השוטר דארן ווילסון, שגם הוא יצא בלי עונש מהמעשה. המחאה של שחקן ליגת הפוטבול קולין קאפרניק היתה נקודת הציון הבאה, ובדיעבד אולי המשמעותית מכולן. בשלב שבו קאפרניק איבד את הג׳וב שלו ב־NFL, הדיון הוסב לחלוטין לסוגיית ה"כבוד להמנון ולדגל". הסיבה למחאה שהוביל – חסינות מוחלטת לשוטרים שהורגים שחורים – הלכה לגמרי לאיבוד. כך לפחות נראה. אבל מתחת לרעש, לדמגוגיה ולציוצים של הנשיא דונלד טראמפ, האדמה החלה לזוז. התנועה התרחבה, סלבריטאים וספורטאים נטשו את אזור הנוחות הא־פוליטי, והמודעות גדלה.

ועדיין, אמריקה הלבנה, גם הליברלית, נזקקה להוכחה ויזואלית. הרצח של ג׳ורג׳ פלויד נתן לה את זה. סקר של ה"ניו יורק טיימס" מסוף חודש יוני הראה שבפעם הראשונה, רוב האמריקאים תומכים בתנועת Black lives matter. זה לא היה קורה בלי תזוזה עצומה בסנטימנט של לבנים.

אבל לטיימינג יש חלק גדול בשינוי. ארצות הברית ב־2020 היא סיר לחץ מבעבע של מגפה קטלנית וקרע גזעי, מונהגת בידי נשיא שלא עשה דבר כדי לעצור את הבעיה הראשונה ועושה הכל כדי להחמיר את השנייה. הקורונה הבליטה והציפה כל כך הרבה מבעיות הגזענות הממסדית שמכרסמת את אמריקה כבר עשרות שנים.

ההפרדה הגזעית אולי לא חוקית, אבל בפועל היא נמשכת בערים רבות. בתי הכלא קורסים מנוכחות של מאות אלפי אסירים שחורים, חלק גדול מהם יושב שנים רבות על עבירות לא אלימות, שלבנים אפילו לא עומדים לדין עליהן. ילדים שחורים בשכונות עניות הולכים לבתי ספר ציבוריים, שהתקציבים שלהם מיועדים בעיקר למימון מכונות לגילוי מתכות. תושבי שכונות שחורות סובלים גם מגזענות סביבתית, שגורמת לכך שדווקא בצינורות שלהם עוברים מים מלוכלכים ודווקא לידם מותר למפעלים לזהם את האוויר.

גם הפער ברמת הטיפול הרפואי שמקבלים שחורים הוא עצום. רפורמת הבריאות של ברק אובמה שיפרה את המצב, אבל הפיגור כל כך גדול, שדרושה מהפכה גדולה בהרבה. הפערים באו לידי ביטוי פוער עיניים בחצי השנה האחרונה. שחורים מהווים כ־13% מהאוכלוסייה בארצות הברית, אבל הם היוו כ־50% מקורבנות הקורונה.

כל הדברים האלה יחד התפרצו בתום אותן 526 השניות שבהן התחנן פלויד על חייו. אמריקה הלבנה לא יכולה להתעלם יותר ממה שנשקף אליה מהמראה, כולל המראה הגדולה ביותר שלה: הבית הלבן. והיכולת להשפיע באמצעות יציאה המונית לרחוב היא משהו שגם בדמוקרטיות רחוקות מאוד במזרח התיכון שמחו לאמץ.

ציפי שמילוביץ

‍