על פי סקר של מכון המחקר Pew שהתפרסם בחודש שעבר, 77% מהאמריקאים אינם בוטחים בנשיא סין שי ג'ינפינג "שיעשה את הדבר הנכון" בכל הנוגע לעניינים עולמיים. מהבחינה הזו אזרחי ארצות הברית אינם שונים מנשיאם דונלד טראמפ, שטען בריאיון לרשת “פוקס” כי היתה לו "מערכת יחסים מעולה עם הנשיא שי", והוא חיבב את מקבילו הסיני, אך בעקבות הקורונה "אינו מרגיש כך כעת".

ארצות הברית אינה לבדה. גם האיחוד האירופי, שרואה בדרך כלל את סין כהזדמנות, נקט השנה מהלכים המפגינים שינוי תפיסתי כלפי מדיניות ממשל שי. במאי חשפה הנציבות האירופית תוכנית חדשה שנועדה להילחם בסובסידיות הסיניות לעסקים מקומיים, שמעניקות להם יתרון לא תחרותי על מתחרות אירופיות.

הטיעונים הכלכליים שנמסרים על רקע המשבר הבריאותי, שאת ממדיו הסתיר הממשל הסיני, מייצרים תמונה מטרידה: העולם הנאור אינו יכול לסמוך על סין של שי. אף שקשה לקחת מסין את חשיבותה כמעצמה השנייה בגודלה, נראה שחברות ומדינות מתחילות להפנים כי קיימות חלופות, לפחות בחלק מהתחומים. באלה שלא, מתרחבת המודעות לכך שההישענות על סין גובה מחיר כבד.

נכון שכלכלות קטנות מתקשות שלא להתפתות לאימפריית התשתיות הסינית. מנגד, תאגידים בינלאומיים מצמצמים בסין נוכחות שאינה הכרחית, כמו פסי ייצור שמוחזרים למדינות המקור, או מוסטים למדינות שבהן כוח העבודה מיומן פחות, אך המדיניות הוגנת יותר.

עדי ברק

‍