משבר הקורונה העלה על פני השטח את בעיותיהם הקשות של העצמאים בישראל, האיץ התארגנויות של בעלי עסקים שהחלו עוד לפני שפרצה המגפה, ויצר כוח שעשוי להיות מתורגם לכוח פוליטי בבחירות הבאות. למעשה, הקורונה רק החמירה בעיות עמוקות של המגזר העסקי שהיו קיימות עוד קודם לכן: בירוקרטיה אימתנית, סרבול בעשיית עסקים, תחרות קשה מול מונופולים והיעדרה של רשת מספקת של ביטחון סוציאלי.

עם תחילת הסגר, מהר מאוד נמצא מנגנון החל"ת שהעניק הכנסה בסיסית לעובדים השכירים שהחופשה נכפתה עליהם, בעוד שלמעסיקיהם ציפתה בעיקר חוסר ודאות. תוכנית המענקים הראשונה שיזמה המדינה כדי להקל עליהם סבלה מחורים רבים ובעלי עסקים מצאו עצמם ללא פיצוי הולם, אם בכלל, על הימים שבהם בתי העסק שלהם היו סגורים.

גם שיטת העבודה, שלפיה ההכנסה נרשמת במועד שבו התקבלה ולא במועד שבו בוצעה העבודה – שיטת ה”שוטף פלוס” – פגעה בעסקים. היא גרמה לרבים מהם לרשום הכנסות בחודש מרץ שבו בכלל היו מושבתים, וזאת מכיוון שמדובר בתקבולים על עבודות שבוצעו חודשים קודם לכן. כשבאו לדרוש את הפיצוי המגיע להם, נתקלו בסירוב מהרשויות בטענה שלכאורה הם לא נפגעו מהסגר.

לפי נתוני רשות המסים העסקים הקטנים ספגו את המכה הקשה ביותר, וענפים שלמים נחתכו ביותר משליש לעומת התקופה המקבילה. ההערכות מדברות על סגירה של 70 אלף עסקים כתוצאה מכך, וברחובות הראשיים של הערים ניתן לראות שורות ארוכות של חנויות ריקות.

בסוף יולי, כשהמדינה פרסמה תוכנית ארוכת טווח לעצמאים, הרבה מהתנאים הבעייתים בוטלו ותוקנו, והעצמאים זכו סוף סוף לוודאות מסוימת גם לטווח הארוך יותר. אולם זה לא פותר את החורים ברשת הביטחון הסוציאלית, ובעיקר את אי הזכאות לדמי אבטלה. גם את הבידודים של אלו שנחשפו לחולי קורונה הם נאלצו לספוג על חשבונם, להבדיל מהשכירים, שלהם המעסיק חויב לשלם דמי מחלה.

משבר הקורונה תפס את העצמאים בתקופה של התארגנות. עוד לפניו היה ניתן לראות התגבשות של קבוצות כמו “השולמנים”, שבאו לזעוק את זעקתם. הפגנה בהשתתפות עשרות אלפי אנשים בכיכר הבימה במהלך המשבר הראתה כי מדובר בכוח לא מבוטל. אלא שכמעט כמו תמיד בהתארגנויות מהסוג הזה, מהר מאוד התפצלו ממנה זרמים שונים. עיקר הוויכוח היה אם להפנות אצבע מאשימה כלפי הממשלה והעומד בראשה, או לכוון את האש לכיוון אחר.

מנהיגי השולמנים, קבוצה שמונה יותר מ־200 אלף איש שחברו אליה דרך רשת הפייסבוק, הקפידו שלא להפנות אצבע מאשימה כלפי הממשלה. מבחינה פוליטית היא זוהתה כקבוצה שתלך עם ראש הממשלה נתניהו, ולא תאתגר את מעמדו - שזה כשלעצמו סותר את הרעיון של קבוצת מחאה. העצמאים המאורגנים נמנעו מהצטרפות להפגנות בבלפור, וחלקם אף התמרמר על כך שגופים פוליטיים שונים מנסים לגזור קופון פוליטי על גבם, תוך הסחת הדעת מהבעיות שהם נתקלים בהן בחיי היום יום. מנגד, קבוצות שנפגעו במשבר יותר, כמו המסעדנים ואנשי התרבות, לא היססו להצטרף למחאה ולצאת נגד ראש הממשלה.

המשבר בעיצומו אך כבר היום אפשר להעריך בזהירות כי הוא יוביל לתמורות רבות במעמד העצמאים ובשיטת העבודה שלהם. אחרי עשרות שנים שבהן סבלו מנחיתות מול מגזר השכירים, יכול מאוד להיות שמהמצוקה הנוכחית הם יקבלו את הפתרון שלו ייחלו.

אתי אפללו

‍