מיקי קואסי
מנכ"ל Wolt
האכיל את הלב
בימי השיא של הסגר בזמן גל הקורונה הראשון, כשלא היו מוסדות חינוך ואפילו להתרחק מהבית יותר מ־100 מטר היה אסור, לעתים ממש רציתי לחבק ולנשק את מיקי קווזי. וולט, שירות משלוחי המזון שהקים, היה בימים מייאשים אלו חיבור אחרון לסוג של נורמליות, קשר לעולם חיצון שהלך ונעלם. האנשים הכחולים של קווזי הביאו הביתה דברים שמשמחים את הלב ומרוממים את הנפש, כמו חומוס וסלט כרוב אדום ממפגש הסטייק.
אבל לוולט היה תפקיד משמעותי הרבה יותר משימוח אנשים עצובים שמסוגרים בביתם. כשהכלכלה משותקת ובפרט כאשר נאסר על מסעדות אפילו לאפשר ללקוחות לאסוף הזמנות בטייק־אוויי, היה וולט גלגל הצלה חיוני שאיפשר להן לשמור את הראש מעל המים, לתחזק פעילות ולגרוף הכנסות, מעוטות ככל שיהיו, בתקופה של חוסר ודאות חסר תקדים. זה לא מספיק לאורך זמן, זה לא הציל את כולם, אבל היו לא מעט מסעדות שהצליחו לשרוד את הסגר ולפתוח את דלתותיהן (חלקית) עם שחרור ההגבלות. וכל מסעדה ששורדת זה מלצרים, טבחים, שוטפי כלים, ספקים ועוד, שזוכים לפרנסה בתקופה שבה מקורות הפרנסה פוחתים.
זה לא מכסה על כל ההיבטים הבעייתיים בפעילות וולט: העמלה האדירה, סביב 25%, שגובה החברה ממסעדה על כל הזמנה (לזכותה ייאמר שעם הטלת הסגר היא פטרה מסעדות מעמלה בהזמנות טייק־אווי), או העסקת השליחים שלה כפרילנסרים ולא כעובדים מן המניין, אף שעבודתם היא פעילות הליבה שלה, בלי מתן תנאים סוציאליים או ביטוח. אבל זה הופך אותה לנסבלת פלוס. אחרי הכל, כמה אפשר לכעוס על מי שמביא לך המבורגר, צ'יפס וקולה?
עומר כביר