"גם כשהסכמתי עם ההחלטות וגם כשפחות, נרתמתי למשימות שגבו מחיר כבד (אישי, נפשי וגם בריאותי ופיזי). למרות כל אלה, המשכתי למלא בנחישות ובמסירות את תפקידי. אלא שלעת הזו ומזה זמן, אני מתקשה בכך". כך הסבירה פרופ' סיגל סדצקי את התפטרותה בתחילת יולי, אז התברר שהגל השני של הקורונה שהיה צפוי להגיע רק בחורף, הקדים בהרבה ובעוצמה יתרה.

בניגוד למנכ”ל משרד הבריאות לשעבר משה בר סימן טוב, שתפס את תקן המרגיע הלאומי, סדצקי "נתקעה" לעם ישראל בגרון: ייתכן שבגלל הטון והבעת הפנים הקשוחה, ייתכן שבגלל המסרים וייתכן שבגלל היוהרה המאפיינת רופאים.

כל עוד נשמר הקו הנוקשה שלה שכלל סגר ושליטה מלאה של האגף בראשותה בהליך, סדצקי חייכה (בלשון מטאפורית). אלא שהפתיחה המהירה של הסגר, שלדבריה "ביטלה את הישגי ההתמודדות עם הגל הראשון" תוך ש"אווירת הטיפול במחלה ואופן קבלת ההחלטות השתנו באופן יסודי", פשוט שברו אותה. עם הגעתו של יולי אדלשטיין למשרד הבריאות, היא נעלמה ונאלמה.

ובכל זאת סדצקי עשתה גם כמה טעויות בדרך, כמו בהתעקשותה לסרב לסיוע שהציע צה”ל לתגבור החקירות האפימיולוגיות עוד בחודש מרץ, והרצון לשמור על ריכוזיות יתר של הסמכויות על מערך החקירות באגף שתחתיה.

סדצקי הוכיחה כי היא נשארת בתפקיד רק כל עוד היא שולטת באירוע, על אף היותה חוקרת שנעדרת את הניסיון הניהולי הרחב, לבטח באירוע בסדר גודל חסר תקדים כמו מגפת הקורונה, שתפסה אותה במשמרת.

החלפתה של סדצקי אינה אסון לאומי. הפיכתה לקדושת מעונה היתה מוגזמת ומנגד, גם הפיכתה לשק החבטות של המערכת והצגתה כאחראית האולטימטיבית לכל הרע שקרה אחרי הגל הראשון היתה הגזמה לא פחות בוטה. בסך הכל, הממשלה והעומד בראשה הם שנושאים באחריות, כפי שהיטיבה לתאר זאת סדצקי עצמה: "את הגל הראשון אפיינה מנהיגות מקצועית וערכית... מצפן הטיפול במגפה איבד כיוון".

אדריאן פילוט

‍