מאיר בן־שבת שואף להגיע לתפקיד ראש השב"כ. גם רוני אלשיך שאף לכך. שניהם ותיקי הארגון שנתניהו מינה לתפקידים שבהם נדרשו להוכיח נאמנות — לא לתפקיד, לנתניהו. אלשיך "נכשל" כשהעדיף את נאמנותו למשימות אכיפת החוק על פני נאמנותו לראש הממשלה. בן־שבת, נדמה, מבין טוב יותר את הציפיות ממנו. נכון, בסעיף 1 לחוק המטה לביטחון לאומי כתוב "ראש הממשלה יפעיל את המטה לביטחון לאומי וינחה אותו”. ועדיין, גם לראש המל"ל מותר לסרב למשימות מסוימות. בן־שבת לא התגלה כסרבן, והגביר בכך את סיכוייו להתיישב על כיסא ראש השב"כ  — אחד משבעת המינויים הבכירים שטעונים אישור ממשלה והכשר של ועדת גולדברג; מינויים שראש הממשלה מבקש לפטור מכל ביקורת ולהותירם בלעדית בידיים הפוליטיות.

בן־שבת מילא עבור נתניהו שתי משימות שנויות במחלוקת: באוגוסט שלח אותו נתניהו לברר עם מפקד חיל האוויר, עמיקם נורקין, ומאחורי גבם של הרמטכ"ל ושר הביטחון, את ההשלכות האפשריות של מכירת מטוסי אף־35 אמריקאים לאיחוד האמירויות. נכון שכאיש שב"כ בן־שבת אמון על חשאיות מזימתית, אבל לא נגד כוחותינו. המשימה השנייה היתה פוליטית יותר: ב־2018 שלח אותו נתניהו לרב חיים דרוקמן כדי לשכנעו ללחוץ על שרי הבית היהודי, נפתלי בנט ואיילת שקד, שלא לפרוש מן הממשלה.

קודמו של בן־שבת, אבריאל בן־יוסף, נאשם בפרשת הצוללות, בכפוף לשימוע. בן שבת "מואשם" רק בנאמנות יתר לראש הממשלה — אחד משלושת עובדי הציבור הקרובים אליו ביותר, לצד השגריר רון דרמר וראש המוסד יוסי כהן.

כראש השב"כ (המיועד) תידרש מבן־שבת הכרעה ברורה יותר של העדפת האינטרס הציבורי על פני זה האישי. השב"כ, יותר מהמוסד, רלוונטי ומשפיע על חירותם, על פרטיותם ועל זכויותיהם של אזרחי המדינה. ראש השב"כ חייב להתרחק כמו מאש ממשימות "אזרחיות". השאלה היא אם הרקורד של בן־שבת מבטיח את עמוד השדרה הזה, ואם עצם הספק אמור למנוע ממנו את המינוי.

משה גורלי

‍