ראש השב"כ נדב ארגמן — כעמיתיו, היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, המפכ"ל רוני אלשיך, ראש המוסד יוסי כהן וראש המל"ל מאיר בן־שבת — נמנה עם עובדי הציבור שנקלעו למרכז הצונאמי שמחולל נתניהו בקרבות ההישרדות לשימור משילותו ולהיחלצות ממשפטו, תוך כדי ניהול משבר הקורונה. לפתחם של אלה נתלתה ציפייה לסייע, כלומר לציית לראש הממשלה ללא השגות. במקרה של ארגמן, הציפייה התמקדה בשתי חזיתות: מול הקורונה, בהקצאת יכולות השב"כ לאיכון חולים; ומול יו"ר כחול לבן בני גנץ, בפרשת הפריצה האיראנית לטלפון שלו.

ארגמן ידע לזהות מתי נדרשת ממנו הכרעה לטובת האיש ומתי לטובת האישיו; מתי היא נדרשת ומתי היא משרתת צרכים פוליטיים. לכן סירב להשתתף בקמפיין נגד גנץ והערים קשיים מול יוזמות להפעיל את ארגונו לביצוע מעקבים המוניים אחרי אזרחי ישראל — בין שאינם אפקטיביים, בין שחשיפתם תגרום נזק מבצעי, ובין שפגיעתם בדמוקרטיה תהיה בלתי הפיכה.

אצל נתניהו, גילויי עמוד שדרה כאלה מזמינים גינוי וענישה, גם אם בעוצמות קטנות מאלה ששמורות למנדלבליט, לליאת בן־ארי או לשאול מרידור. כך קרה בהדלפה שלפיה אם ארגמן לא ישתף פעולה במלוא ההיקף שנדרש, תוטל עליו האחריות להתגברות התחלואה. אפשר גם להעריך שכהונתו של ארגמן לא תוארך מעבר לחמש השנים שיסתיימו במאי הקרוב, להבדיל מכהן שהמשך כהונתו מובטח, או מבן־שבת המיועד להחליף את ארגמן.

עמוד השדרה של ארגמן הוא קריטי לדמוקרטיה הישראלית הנשחקת. אם העוצמות של השב"כ לא יופעלו בידי אנשים בעלי יושרה כשלו, הסכנה תחמיר שבעתיים. עכשיו נותר רק לראות אם ארגמן יצטרף לחלק מקודמיו בראשות השב"כ ויהפוך ל"יעד שמאלני".

משה גורלי

‍