על הנייר, מצבן של המפלגות החרדיות, בראשות אריה דרעי, יעקב ליצמן ומשה גפני, מעולם לא היה טוב יותר. הן מחזיקות במשרדי הפנים והשיכון ובשלוש מארבע הוועדות החשובות בכנסת: כספים, כלכלה וחוקה. הן עדיין קובעות את הטון גם בממשלה הנוכחית אבל  מנקודת מבטן זה בא להן הרבה יותר קשה. סיכול הסגר שדרש פרויקטור הקורונה בערים החרדיות נתפס בעינים חילוניות כמפגן כוח חרדי מרשים, אבל אצל החרדים הוא נתפס כהישג מאוחר מדי ובמחיר כבד.

וכך גם בהזרמת משאבים למוסדות החינוך החרדיים, שם מצאו עצמן המפלגות החרדיות נפגעות ממלחמת ההישרדות של ראש הממשלה נתניהו. תחת התקציב ההמשכי, שליש מתקציבי הישיבות היה כלוא ולקח לחרדים הרבה זמן לשחרר את הכסף. החלטת נתניהו לא לאשר תקציב העמידה בסיכון את האינטרס החרדי הראשון במעלה.

הבעיה של המפלגות החרדיות היא שהן לא באמת עצמאיות. בניגוד לטענה שהן כפופות לגדולי התורה, בפועל הן כפופות לציבור בוחרים ימני שתומך בנתניהו ובמאבקו במערכת המשפט. בניגוד לרושם שיש להן אופציה לממשלה עם המרכז־שמאל, כל זמן שיש אפשרות לממשלה בראשות הימין אין באמת אופציה כזו. האחרון שהיה מספיק חזק להוביל מהלך כזה היה הרב עובדיה יוסף. היום אין מנהיג כזה. לכן החרדים לא רוצות בחירות. גם הערבות שנתנו לראש הממשלה החליפי בני גנץ היתה אולי עם כוונות טובות, אבל כתובה על הקרח.

שחר אילן

‍