כשהמשטרה המליצה על כתבי האישום נגדו, בנימין נתניהו אמר: "ההמלצות הזויות, חכו לפרקליטות". כשהפרקליטות המליצה, אמר אותו הדבר בגרסה מעט אחרת: "חכו ליועץ המשפטי לממשלה". כשהיועץ החליט להגיש את כתב האישום, הוא אמר שההחלטה לא רק הזויה, אלא גם תפורה כדי להדיחו מהשלטון. וכן, הוא אמר גם, "חכו לשופטים". אז עכשיו הגיע תורם של השופטים, שנקלעו בין הפטיש והסדן להכרעה הרת גורל ודרמטית.

והנה, דווקא במצב שבו כל תוצאה היא דרמטית, כשכל החלטה תזכה במנות שוות של מחמאות וגינויים — מלאכתם של השופטים דווקא קלה יותר. הם חופשיים לפסוק כמיטב מצפונם ומקצוענותם, כי בכל מצב יוחמאו ויחטפו. נכון שהאתוס השיפוטי מחייב אותם לעשות כן בכל מקרה, ובכל זאת, כשהאופק מזמן שוויון, לא יהיה ניתן לייחס להכרעה מניעים זרים.

מדוע שובצו לתיק הרגיש והנפיץ הזה השופטים רבקה פרידמן־פלדמן, משה בר־עם ועודד שחם? נדמה שההרכב הזה נותן מענה מרבי לתכונות הנדרשות משופטים בתיק כזה: שילוב של מומחיות אזרחית, פלילית וכלכלית, ניסיון בתיקים גדולים, ובעיקר מזג שיפוטי מאופק, על גבול היבשושי, שלא יפתה אותם לכותרות באולם.

ועדיין, אף שופט בישראל עוד לא התנסה בשפיטת ראש ממשלה מכהן, ועוד ראש ממשלה שכבר הוכיח שאין לו לא בלמים ולא אלוהים, כפי שנתניהו הפגין בישיבת הפתיחה של המשפט, כשהפקיע את הבמה לנאום הסתה נגד הפרקליטות, עם תפאורת רקע של מבחר משריו ושל נציגתו המיועדת לוועדה לבחירת שופטים.

נתניהו עושה הכל כדי לחסל את המשפט או לפחות לדחותו לקץ הימים. תמרוני הדחייה יורטו בהחלטה המשמעותית הראשונה של ראשת בית הדין פרידמן־פלדמן, שהורתה על פתיחת שלב ההוכחות בינואר 2021. האם המשפט יתחיל במועד הזה? תלוי מה ישלוף הנאשם: בחירות, חוק צרפתי, חנינה, נשיאות המדינה או עורך דין ששוב נטש בגלל שלא שילמו, או שמבקש עוד דחייה כי לא הספיק לעבור על החומר. בכל מקרה, המבחן הגדול של השופטים הוא פחות התיק עצמו, אלא עצם התנעתו והוצאתו לדרך.

משה גורלי

‍