< לכתבה הקודמת

לכתבה הבאה >

51

הראל ויזל

בעל השליטה ומנכ"ל קבוצת פוקס

קפיטליזם שאינו יודע שובע

אחת לכמה שנים זה קורה: השד הקפיטליסטי יוצא מהבקבוק ושוכח שיש סביבו יקום שלם של מעמד ביניים שמתקשה לסגור את החודש, של עניים שנסמכים על קצבאות ושל עסקים קטנים שבקושי מחזיקים את הראש מעל המים.

הפעם זה קרה על רקע משבר הקורונה, שפגש את המציאות הכלכלית במקום שלא הכירה. זה לא משבר נזילות, לא משבר אמון בשווקים, לא מיתון חריף או התפוצצות בועה. זה משבר חוצה גבולות. הוא פירק טייסים ותיקים עם משכורות דשנות, שחקני תיאטרון שניסו להתפרנס מאמנות, בעלי מסעדות שלא עמדו בסגר הממושך וסגרו, טייקונים שנאלצו לשלוח מאות עובדים הביתה. רשימה חלקית.

כולם זעקו, מי חזק יותר ומי פחות. הראל ויזל היה מאלה שזעקו יותר, ולא היסס גם לדפוק על השולחן. זה קל יותר כשיש צוות יועצי תקשורת שילווה אותך לאולפנים וידברר אותך בעיתונים, ובעיקר כשיש לך פריווילגיה לשבת עם ראש הממשלה או להרים טלפון לשר האוצר, ולזעוק ישירות לאוזן שלהם על הרס הכלכלה. זעקות השבר האלה נחלו הצלחה: לנתניהו ולכץ היה חשוב להראות שהם מעודדים את המעסיקים להחזיר את העובדים מחל”ת, וכך ויזל השיג לעצמו ולחבריו במגזר הקמעונאי מענקים במיליארדי שקלים.

אלא שבפועל, דברים התנהלו אחרת: מי שפעילותו חזרה לשגרה החזיר את העובדים, אבל מי שפעילותו המשיכה לקרטע שלח מאות עובדים הביתה או השאיר אותם בחל”ת. ואין כמעט אחד שלא ניצל את המצב כדי לצמצם הוצאות שכר וכוח אדם. ובחודש האחרון, כשפורסמו הדוחות הכספיים של החברות הקמעונאיות הגדולות, התברר שאלו השיגו תוצאות מרשימות: ההכנסות לא נפגעו, ההוצאות קוצצו — והמענקים מהמדינה התגלו כמיותרים לחלוטין, כסף שחלחל היישר לשורה התחתונה של החברות שחלקן לא היססו לקחת.

ויזל סיפק לנו תזכורת חדה לכך שזעקתם של אנשי עסקים, מוצלחים ככל שיהיו, לעולם לא תייצג את טובת הכלל. הוא התגלה כעוד קפיטליסט שאינו יודע שובע וזועק “אכלו־לי־שתו־לי, אני כאן בשביל העובדים, הארץ הזו חשובה לי”, ובהזדמנות הראשונה מחלק דיבידנדים שמנים לבעלי המניות. הוא לא המציא את זה: קדמו לו מנהלי בנקים, סוכני ביטוח וטייקוני גז שזעקו שהגז יישאר באדמה, שמשקיעים זרים ילכו ולא יחזרו, שמנהלים מוכשרים יברחו, שהתחרות תפגע בהשקעות ובפיתוח. אלה משוטטים בקביעות במסדרונות השלטון ויודעים לדפוק על הדלתות הנכונות ולהשמיע תמהיל של איומים ותחנונים. פעמים רבות הם משיגים את מבוקשם. ההיסטוריה מלאה במקבלי החלטות שהתקשו לעמוד מול האיומים של בעלי ההון לקחת אותו אל מעבר לים.

אבל המקרה של ויזל מספק גם תזכורת לכוח שיש לציבור להחזיר את השד אל הבקבוק. ללא המחאה הציבורית, ויזל לא היה מוותר על המענק של המדינה. בדיוק כפי שללא מחאה ציבורית, נובל אנרג’י ויצחק תשובה היו ממשיכים לגזור קופון שמן ממכירת גז לחברת החשמל. בדיוק כמו שללא מחאה ציבורית, רפורמות רבות היו נקברות עמוק באדמה, ואיתן טובתו של הציבור הרחב. ויזל קיבל עכשיו תזכורת שלציבור הזה יש לא מעט כוח. יותר מזה: הוא גם עודכן שכעת יש להם מעט מאוד סבלנות.

גלית חמי