בשנה האחרונה התמקד נשיא טורקיה ארדואן במימוש מדיניות ההתפשטות שלו, שמוכרת בשם ניאו־עות’מניות. מאידליב שבסוריה ועד סירת שבלוב, צבאו של ארדואן מנהל מערכה צבאית לקיבוע ההשפעה הטורקית.

בתווך, הסולטן הטורקי אינו מוכן לוותר על מה שהוא רואה כהפרת הזכויות של ארצו בכל האמור לחיפוש גז בים התיכון. שליחת ספינות חיפוש על אפה ועל חמתה של יוון מעוררת חשש להתלקחות מחודשת בין שתי היריבות המרות, והפעם על משאבי הגז. הסכסוך בים גורר לקלחת גם את מצרים וגם את ישראל, בעל כורחה, כשארדואן רואה בשתיהן, יחד עם קפריסין ויוון, את “ציר הרשע” החדש הפועל נגד ארצו. התגובה שלו נגזרת מהעיקרון שאומר שאם טורקיה לא תיהנה מהכנסות, גם המדינות האחרות יסבלו.

השאיפות הבינלאומיות של ארדואן עומדות בסתירה למצבו הפנימי. החודשים האחרונים לא היטיבו איתו: מפלגתו האסלאמיסטית התפצלה ובני בריתו בעבר הפכו למבקריו הגדולים ביותר. בתחום הכלכלי טורקיה על סף התרסקות: התעקשותו של ארדואן להתערב במדיניות הפיסקלית ולכפות הורדת ריבית הביאה לצניחה של כמעט 20% בשער הלירה המקומית מסוף 2019. משבר הקורונה פגע קשות בכלכלה, ובייחוד בענף התיירות שהיה אמור לייצר השנה הכנסה של כ־40 מיליארד דולר. כמו שזה נראה כרגע, המשק הטורקי יסגור את השנה בצמיחה שלילית של כ־5%, עם אינפלציה דו־ספרתית ועם שיעור אבטלה של כ־15% — נתונים מדאיגים למי שעוד שנתיים יתמודד מחדש על הנשיאות. אפשר להניח שכדי לחזק את הבייס, ארדואן ימשיך לטפטף רעל בכיוון ישראל וינסה לבלום את מגמת הנורמליזציה.

דורון פסקין

‍