מזכ”לית התאחדות המורים, יפה בן־דוד, מיצבה את עצמה השנה בצמרת של מנהיגי האיגודים המקצועיים החזקים בישראל. זה התחיל במופע האימים שלה בחדשות 12 לקראת סיום הסגר באפריל. היא אמרה אז ש”המורים היו הראשונים שנכנסו מתחת לאלונקה” ושהם לא יחזירו יום אחד בחופש מעל לתשעה הימים שלהם התחייבו.

בסופו של דבר, בעקבות מאבק משפטי, הם לא החזירו גם את תשעת הימים שבן־דוד ביקשה להיכנס באמצעותם לפנתיאון הציוני. קשה לחשוב על פטור גורף יותר מהאלונקה, מזה שהיא השיגה לציבור שהיא מייצגת (שכולל את הגננות, המורים ביסודי, וחלק ממורי חטיבות הביניים). עוד הישג שלה היה שמשרד החינוך הסכים להכיר בימי למידה מרחוק כזהים לימי עבודה בבית ספר, למרות שברור שיעילותם נמוכה בהרבה.

מצד שני העימות בין ההורים למורים פגע במעמד המורים. סקר שערך מכון קהלת גילה ש־64% מתלמידי בתי הספר והגנים עד גיל 16 קיבלו בתקופת הסגר שלאחר פסח פחות מחמש שעות לימוד מקוונות שבועיות. 57% מההורים סברו שהמורים צריכים להחזיר בחופש 11 יום ויותר, כלומר יותר מתשעת הימים שהם התחייבו לתת ולא נתנו.

הבעיה של בן־דוד היא שבעיני רבים מהמורים היא נחשבת מתונה מדי. בין היתר היא מואשמת שוב ושוב בכך שטרם הושג הסכם קיבוצי חדש. בפועל, בתקופה של שלוש מערכות בחירות וללא תקציב מאושר, לא היתה שום דרך להגיע להסכם כזה.

בהסכם הקיבוצי האחרון של ארגון המורים העל־יסודיים, יו”ר הארגון רן ארז אפשר להעניק תוספות עודפות למורים חדשים, וכך הפך את ההוראה בתיכון למושכת יותר לצעירים. השאלה הגדולה היא אם גם בן־דוד תאפשר הסכם שיתמקד במורים חדשים. בכך היא יכולה לסייע לשפר את רמת המורים, ולתקן חלק מהנזק הכבד שנגרם למעמד המורים בתקופת הקורונה.

שחר אילן

‍