בחודש יוני, בשבועות הראשונים שלו בתפקיד, יואב גלנט עוד ניסה להיות שר חינוך של ממש ולא רק פרויקטור הקורונה של המערכת. הוא התחיל להוביל את מה שיכול להיות הרפורמה החשובה ביותר של החינוך זה שנים — מתן הרבה יותר עצמאות למנהלי בתי הספר ולרשויות המקומיות. תקופת הלימוד המקוון שנכפתה על המערכת בידי הקורונה יצרה אנרכיה, מבורכת בחלקה. בצד אחד שלה היו בתי ספר רבים שעשו מעט מאוד, ובצד השני היו בתי ספר שניצלו את העצמאות ליזמות חינוכית מרשימה. היה נראה שגלנט מנסה לפחות לפתח את ההזדמנות הזו.

אבל ככל שהקיץ עבר, גלנט הלך ושקע בביצת הקורונה. הוא הציג בראשית יולי מתווה אחד לפתיחת שנת הלימודים שעלה 12 מיליארד שקלים ובסוף יולי מתווה שני שעלה רק ארבעה. בגלל היעדר תקציב, שבועות ארוכים עמדו בסיכון תוכניות הסיוע לפריפריה ולנוער נושר. גם התוכנית לצמצום הפערים הדיגיטליים שהציג תושלם כנראה פחות או יותר יחד עם חגיגות סיום הקורונה.

אחד המבחנים החשובים של גלנט יהיה אם כשיאושר תקציב, יצליח למנוע קיצוצים משמעותיים בחינוך, למרות שאינו נחשב לאחד החזקים בליכוד. המבחן הגדול ביותר שלו יהיה בניצול ההזדמנויות שיצר המשבר כדי לקדם את מערכת החינוך למאה ה־21. היבט אחד הוא כמובן מתן העצמאות למורים, למנהלים ולרשויות המקומיות. זה נהוג בכל המדינות שהחינוך שלהן נחשב למוצלח.

היבט שני הוא מיסוד המהפכה הדיגיטלית בחינוך. עשרות אלפי מורים שלא רצו להתקרב למחשבים נאלצו לעשות זאת. בשנה הקרובה ישראל תשקיע 1.2 מיליארד שקל במחשוב בתי הספר ובקניית מחשבים לתלמידים חלשים. השאלה היא מה יישאר מכל זה אחרי שהקורונה תלך. האם מיומנויות מחשב, למידה בקבוצות ולימוד עצמי מקוון — יהפכו לחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים או שנחזור לשיעורים פרונטליים שמלמדים לשנן את החומר. אי אפשר לנתק את כל זה מהצורך ברפורמה בבחינות הבגרות.

שחר אילן

‍