מהרגע הראשון היה נראה כי שר הבריאות יולי אדלשטיין לא הצליח להבין שיש הבדל גדול בין ניהול טקס הדלקת המשואות בהר הרצל ביום העצמאות לבין ניהול אירוע הבריאות החמור והדרמטי ביותר שפקד את מדינת ישראל – מגפת הקורונה. מינויו היה מלכתחילה תמוה, שכן אדלשטיין נודע עד כה כפוליטיקאי ייצוגי ולא יישומי – דבר שחיזק את התחושה כי נתניהו מחפש "שר חלש" שיהיה ניתן לשלוט עליו.

כבר עם כניסתו לתפקיד הפגין אדלשטיין מעין אובססיה לא ברורה להיות "בפרונט" בכל מחיר, בהצהרות חסרות יסוד כמו "השתלטות על המגפה" בשעה שמקדם ההדבקה ומספר המקרים הקשים והנפטרים זינק. כך היה גם בניסיונות חוזרים ונשנים למנוע את מינויו של פרויקטור והעברת סמכויות, כשהיה ברור כי למשרדו אין כלים, יכולות או ניסיון מתאימים.

והיו גם רגעי שפל שהביאו להטלת ספק בחיבור של אדלשטיין למציאותי, כמו ארגון מסיבת יום הולדת המונית לאשתו, זמן קצר אחרי שהכריז על איסור התקהלויות, והפצת תמונת חגיגת יום הולדת אישית בזמן שקבינט הקורונה דן באפשרות להטיל סגר שני.

הבעיה התעצמה מרגע שחצינו את קו 100 ימי החסד, כשגם הדרג המקצועי במשרד הבריאות מתחיל להבחין בחוסר הרצינות של השר, דבר המתבטא ב"געגועים עזים" לשר הקודם, יעקב ליצמן, שסבל מלא מעט ביקורת.

אם אדלשטיין חפץ בכיבוש צמרת הליכוד ביום מן הימים, זה יקרה רק כשיבין ש"תם הטקס" ושאסור לו להיכשל בתפקידו הנוכחי.

אדריאן פילוט

‍