איתן אופנהיים, מנכ"ל נובה, הוא מנהל נטול מניירות. איש ים בדמו, מה שמשתקף גם בקור הרוח שלו, ובכך שהוא חסר את הכריזמה המצועצעת המזוהה עם מנכ"לים־כוכבים. "אולי זה פגם באופי, אבל אני צריך להחצין לאן הגעתי? לנסוע באוטו מסוים? להיות עם שעון מתאים?", אופנהיים ספק שואל ספק עונה כשאני שואלת אותו על תכונות האופי שלו. "שום דבר זה לא אני, זו החברה עשתה. אי־אפשר לנהל חברה של 1,200 איש ולהגיד 'אני, אני ואני'".

בשקט הזה, ועם מגוון משחקי חשיבה מעץ על השולחן, הוביל אופנהיים, המנהל בתשע השנים האחרונות את נובה, יצרנית מערכות הבדיקה לתעשיית השבבים, לרבעון תשיעי רצוף של צמיחה בהכנסות. זה הישג לא מובן מאליו, על רקע מחסור גלובלי בשבבים.

על אף שמניית נובה איבדה 30% משוויה בשנה האחרונה, נראה שהמשקיעים מעריכים את יכולתו של אופנהיים להגיע לתוצאות שיא, דווקא בתקופה שהתעשייה בה הוא פועל נמצאת במשבר, והוא דורג במקום הראשון בדירוג המנהלים של "כלכליסט" ל־2022.

"חלק מהאסטרטגיה שלי הוא שכל אחד מההנהלה צריך לדאוג למחליף. כל סמנכ"ל מזהה בפניי את מספר שתיים שלו. אין דבר כזה, להתנהל בלי מחליף. זה כולל כמובן גם אותי. יש פה אנשים שבהחלט יכולים לקחת את מקומי. אם מחר משהו יקרה לי לא יהיה פה חור, והחברה תמשיך להתנהל", הוא אומר.

"בסוף אתה לבד"

אופנהיים (57), אב לשלושה וסב לשניים, מתגורר כיום ברמת השרון אך גדל בחיפה. מאז ימיו בסטי"ל וכמפקד באגף המבצעים של חיל הים — אי־אפשר להוציא ממנו את הים, ובעיקר לא את קור הרוח שנדרש כדי לנווט סירה על גלים גבוהים.

כמעט כל חופשה שלו כוללת שיט, כשהוא הסקיפר. "עד לפני חמש שנים הייתי נורא גאה להיות סקיפר, היום כל אחד מקבל מתנה ליום נישואים להיות סקיפר. חופשות אצלי זה ים, לא ערי בירה עם מדרכות, קניונים וכיכרות. הכל אצלי נע סביב הים".

מה לוקחים מניווט במים סוערים - לניהול?

"להיות סקיפר נולד מתקופת הפיקוד על הסטי"ל. המשמעות של זה היא לקחת 50 ילדים בני 18 לכל מיני מלחמות ומבצעים, כשאתה בעצמך בן 25 בסך הכל. בגיל הזה אתה אחראי על עשרות אנשים וציוד ששווה מיליונים, ואתה בסוף לבד. זה נורא מחשל. גם כמנכ"ל, נכון שהרבה אנשים עוזרים לך, אבל בסוף אתה לבד. זה לא שאתה מסכן. הסיטואציה הזו, שבה אתה נושא באחריות לבד, בונה את הדרך בה אתה רואה את האנשים תחתיך, את פרופיל הסיכון שלך ואת קור הרוח".

את קור הרוח היה צריך אופנהיים בשנתיים האחרונות, כשראה סביבו סטארטאפים צעירים הופכים בן־לילה ליוניקורן, ואת המשקיעים מעדיפים אותם על פני חברות ותיקות כמו נובה. ויש לו מה לומר על ההתנהלות הפזרנית בענף ההייטק בשנים האחרונות.

"השקיעו כמויות בלתי נורמליות של כסף בכל מיני חברות סטארטאפ, ולא לימדו אותן להפעיל את שריר הרווחיות. היו בשנתיים האחרונות מצגי שווא של צמיחה וגידול שלא היו באמת נכונים. חברות בנו חלומות, למרות שהן יכלו להגיע לרווחיות רק אם יעלו מחיר ב־50%–100% או יקטינו הוצאות בשיעור כזה. ובתקופה כלכלית קשה כמו היום כבר מאוד קשה לעשות את זה. לכן מה שקורה עכשיו, עם הריבית והאינפלציה, מחזיר את הכל למצב אמיתי ונורמלי".

"עובדי גוגל ופייסבוק מבינים, אחרי חצי שנה שהם גלשו במגלשה של ממתקים, שיכולת ההשפעה שלהם על החברה היא אפסית, ושהם בורג קטן בתהליך, גם אם הם ד"ר לאלגוריתמיקה"

‍ואת המחיר משלמים העובדים שמפוטרים?

"כשהיה כסף זול, הדבר הראשון שחברות עשו הוא לגייס אנשים. התוצאה היא שאין חברה שהיתה לפני שנה בהייפ והיום לא מפטרת. אנחנו חוזרים עכשיו למודל הבסיסי, שבו פירמה נמדדת בצמיחה בהכנסות וברווחיות. אי־אפשר לעקוף את זה".

גם אתם הכפלתם את כמות העובדים בשנתיים האחרונות.

"נכון, אבל הרווחיות צמחה אפילו יותר, וגייסנו אנשים כדי להשקיע בתוכניות עתידיות. כשאתה מתחיל לצמוח אתה צריך לחשוב על מה שיקרה כשהסייקל ישתנה. זו הכלכלה וזו ההיסטוריה — זה תמיד מגיע. נובה דואגת תמיד שהרווחיות שלה לא תיפגע, וגם שהפיתוח לא ייפגע. אם צריך, אנחנו מקצצים במקומות אחרים. מחזור חיובי לא יישאר לעד, וחברה בריאה תמיד צריכה להתכונן לסיטואציה הזו".

אתה שמח לאידן של החברות שהיה בהן הרבה שואו אוף, ועכשיו הן מפטרות?

"אני לא שמח לאידן, אבל זה לא מקרי שהן הגיעו למצב הזה. חברות צריכות לחזור לצניעות. לא יכול להיות שלפני שנה היית מיליארדר, והיום אתה לא יודע אם החברה תסגור בעוד חודש. חברה צריכה לעבור תהליך מדורג — למכור ולגדול בהכנסות, ואז להיכנס לעוד שווקים ולפתח את המוצר".

לא הרגשת שאתה צריך ליישר קו עם המגמה של השקעות בעובדים?

"עובדה שלא ראית את נובה באף חסות בטלוויזיה, שיר או סרט באינטרנט, ולא בכל מיני קמפיינים כאלה. אנחנו ארבע שנים ברווחיות ובהכנסות־שיא, כך שיש לי זכות לעשות מסיבה לעובדים, ועשינו. לא עשינו מסיבות כמו שראפיד עשו, אבל הבאנו את שלום חנוך ואת ברי סחרוף למסיבה באילת.

"בכל מקרה, אי־אפשר להתעסק ולהאדיר דברים כמו מסיבות ואוכל. צריך להשקיע בפיתוח מקצועי של העובד, בהאקתונים, בשיתופי פעולה עם אוניברסיטאות וכדומה. יש עובדים ששלחתי לעשות תואר, וזה עולה המון כסף.

"השקעה בעובדים זה גם כשמישהו מהחברה מגיע עם רעיון טכנולוגי טוב, הוא מקבל תקציב וצוות ועובד על זה. יש פרויקטים שקיבלו בשנה שעברה 50 מיליון דולר, והם מוחזקים כסטארטאפים אצלנו. במקום שעובדים יברחו להקים סטארט־אפ, הם מקבלים פה את הכל".

כלומר לא להשקיע בהדוניזם של העובד.

"ההדוניזם הזה, למי הוא טוב? אולי ליזמים, כי זה מפאר את החברה. בסוף, זה תהליך יחצני פרסומי שאמור למשוך עובדים. אני נותן ל־1,200 העובדים שלי קרדיט שהם רוצים שישקיעו בהתפתחות שלהם, ולא רק לרקוד עם די.ג'יי. אגב, מנגנון הראיונות לנובה מסנן עובדים שמה שמעניין אותם זה אם הם יכולים לעבוד חמישה ימים בשבוע מהבית, ומה השכר שלהם".

ואיך אתה מתמודד עם התנאים שענקיות הטכנולוגיה מציעות?

"עובדי גוגל ופייסבוק מבינים אחרי חצי שנה שהם גלשו במגלשה של ממתקים, שיכולת ההשפעה שלהם על החברה היא אפסית, שהם בורג קטן בתהליך גם אם הם ד"ר לאלגוריתמיקה. לעומת זאת בנובה, הם בהלם שהם אומרים משהו ומישהו מקשיב, שהם ממציאים משהו, וכל מפת הדרכים משתנה".

"זה נכון שכשהכלכלה מגמגמת, יש לכך השפעה מיידית על הביקוש לשבבים. אבל לא היה גאון אחד שהמציא מכשיר אלקטרוני בלי צ'יפים, ולכן אני לא רואה סכנה קיומית לתעשייה הזו"

‍תקבל בחזרה עובד שעזב, והיום מחפש עבודה?

"אני מקבל אותם בלי טיפת אגו. שום דבר הוא לא אישי. אותו דבר גם אם עובד הוא לא טוב, הוא יצטרך לעזוב תוך יומיים. החברה חזקה יותר מכל אחד בתוכה. כל אחד שיעזוב אותה, נסתדר בלעדיו".

זה נכון גם לגביך?

"השאלה הראשונה שאני שואל את עצמי כל בוקר היא: אם אני עושה סקי ושובר את הרגל, האם החברה יכולה להמשיך? התשובה היא בהחלט כן. אני יכול להיעדר מכאן לחודש בקלות והמכונה תתקתק, ככה אני מודד את עצמי. אני לא מופע של איש אחד, בסיטואציה כזו אני נובל.

"אף אחד לא יכול להיות טוב בכל. מופע של איש אחד זה להיות ריכוזי, לעשות מיקרומנג'מנט ולהיות כל היום בשליטה. אם מגיעים למצב שאני צוואר הבקבוק, יש בעיה".

מה אתה עושה כשאתה מזהה חבר הנהלה ריכוזי מדי?

"אם מנהל חושב שהוא יודע יותר טוב מהאנשים שלו, זה לא יעבוד. מנהל צריך לנצח על התזמורת, לא לנגן בכינור. אין יותר מקום לנוקשות. גמישות, מהירות תנועה ולקיחת סיכונים באווירה של חוסר ודאות — אלה התכונות המרכזיות שמנהל צריך. אם אתה נוקשה והיררכי, אתה תיתקל בקיר. המנהל הקשוב, שרואה את החברה דרך האנשים שלו — הוא המנהל האולטימטיבי".

"לא לבעלי לב חלש"

נובה, שהוקמה ב־1993, היא חברה ציבורית דואלית ללא גרעין שליטה. היא מחזיקה כיום בכשליש משוק בדיקות השבבים, לצד חברות כמו KLA ו־ONTO. אופנהיים הגיע לניהול שלה כשמאחוריו קריירה בהייטק: הוא היה 10 שנים בקומברס, כולל בשהות בהונג־קונג, באורבוטק ובאלווירון. לנובה הגיע לפני 12 שנים כמנהל העסקי, ושלוש שנים לאחר מכן מונה למנכ"ל.

2022 היא שנת שיא מבחינת תוצאות נובה: ההכנסות בשלושת הרבעונים הראשונים היו 419 מיליון דולר, והרווח הנקי 104 מיליון דולר. אבל למרות זאת, המניה איבדה מתחילת השנה כשליש משוויה, ושווי השוק הנוכחי של הוא 8.7 מיליארד שקל. הסיבות לחולשה במניה הן שילוב של חולשת כל מניות סקטור השבבים וצפי לחולשה בו ב־2023.

בשנה החולפת השלימה נובה רכישה משמעותית, כשרכשה את אנקוסיס הגרמנית תמורת 100 מיליון דולר. הרכישה הכניסה את נובה גם לתחום בדיקות כימיות לצ'יפים, לצד טכנולוגיה של בדיקות אופטיות וקרינה, שהחברה כבר מבצעת. אופנהיים לא היסס להכריז אשתקד שהחברה תגיע ב־2024 להכנסות שנתיות של 500 מיליון דולר, אלא שליעד הזה היא צפויה להגיע כבר השנה. היעד הבא הוא הכנסות שנתיות של מיליארד דולר תוך פחות מחמש שנים.

"זו לא תעשייה לבעלי לב חלש, כי היא מאוד מחזורית. תקופת הקורונה היתה תקופה חריגה של ביקושי יתר, שבה כל המנועים עבדו בו־זמנית: גיימיניג, מחשבים אישיים בבית ועוד. עכשיו אנחנו חוזרים לדפוס הפעילות הרגיל. ענף השבבים זה ענף שכל הזמן עולה ויורד, יש בו מעט שחקנים מול לקוחות גדולים וחזקים מאוד".

בסוף אתם נישה, לא הגעתם למיצוי בצמיחה?

"להפך: ככל שתעשיית השבבים מתוחכמת ומסובכת יותר, צריך עוד חברות שעושות תהליכי בדיקה ובקרה כמונו. ככל שהתעשייה תצמח, וככל שהדברים יהיו יותר מורכבים, הסקטור שבו אנחנו נמצאים יתפתח לכיוונים שונים. התחלנו כחברה שבודקת אופטית, לאחר מכן הפכנו לחברה שבודקת בעזרת רנטגן, ועכשיו אנחנו חברה שמבצעת גם בדיקות כימיות. אנחנו מתעסקים בכמה כיוונים חדשים כאלה. כל אחד מהם הוא נישה לכאורה, אבל עם פוטנציאל הכנסות של מאות מליוני דולרים".

ובכל זאת, מסתמן ש־2023 תהיה שנה של סייקל שלילי בענף השבבים.

"לתעשיית השבבים מתאם גבוה מאוד לכלכלה, ולהתנהגות הצרכנים בכל הקשור למוצרי אלקטרוניקה. כשהכלכלה מגמגמת, יש לכך השפעה מיידית על דפוסי הביקוש. יחד עם זאת, אני תמיד אומר לאנשים שלי ולכל משקיע פוטנציאלי: לא היה גאון אחד שהמציא מכשיר אלקטרוני בלי צ'יפים, ולכן אני לא רואה סכנה קיומית לתעשייה הזו".

"אני לא אוהב פוליטיקה מגזרית ושהפוליטיקאים לא עובדים בשבילי, אלא רק בשביל המגזר שלהם. מי הם בכלל, שהם עובדים רק בשבילם, ומסתכלים עליי כעל אויב שמממן אותם?"

‍אילו הזדמנויות אתם רואים במשבר?

"כשלקוחות לא נמצאים בריצה מטורפת לצמוח, ויש פחות ייצור, יש לנו זמן לבחון טכנולוגיות חדשות ולפתח אותן. ואז, כשכולם יוצאים מהמשבר, יש לנו טכנולוגיה חדשנית להציע ללקוחות".

השווי שלכם נחתך ביותר מ־40% מהשיא. איך מנווטים בסערה הזאת?

"כל השוק יורד. המשקיעים עצבניים, כי הם לא יודעים מה יהיו תוצאות המלחמה בין ריבית לאינפלציה, וגם ארצות הברית מפתיעה במלחמת הסחר עם סין. מניית נובה מתייצבת כי היא נחשבת בטוחה יחסית, היא לא עושה את הקפיצות היומיות החזקות האלה למעלה ולמטה. אבל קשה להיות מחוץ לסנטימנט של שוק".

קשה להרגיע משקיעים עצבניים?

"בשוק של היום, בטח שקשה. המשקיעים סופר עצבניים — לא רק בנובה, אלא בכל שוק ההון, כי היתה בועה בשווקים. נוסף על כך, אם בסוף האינפלציה תמשיך לעלות והריבית תגיע ל־6%–7%, ניכנס למיתון, ואנשים מפחדים מזה. לוקח זמן לנקות את מהשווקים את הכסף הזול, שאנשים השקיעו בשוק ההון או צרכו".

"מבחינת אינטל, ישראל היא סניף"

אף שמשבר הקורונה מאחורינו, אופנהיים מדגיש שהוא ממשיך לחיות "בתודעה של קורונה": "המשמעות היא שאתה כל הזמן צריך להקשיב, ולהיות מוכן לשינוי", הוא אומר.

מה זה בעצם אומר?

"יום אחד אתה מוכר לסין, ויום אחד כבר לא. יום אחד יש לך שוק ענק ברוסיה ובאוקראינה ויום אחד הוא נעלם, כך שחצי מיליארד איש נגרעו מטבלת הביקוש של טלפונים ניידים ועוד מוצרים. יש עוד נושאים, כמו האיום של סין על טייוואן, שעוד לא ברור איך ייגמר, וכמובן מחירי האנרגיה בשוק האירופי. אירועים שקרו בעבר זה אחר זה קורים היום בו־זמנית, וזה מעורר שאלה קריטית: 'האם אנחנו בדרך לגלובליזציה או לכלכלה מקומית בשנים הקרובות?'".

הגלובליזציה מתה?

"אנחנו בדרך לכלכלה מקומית. רואים את זה בהרבה מקומות: סין לא מדברת עם ארצות הברית, וכל אחת מייצרת לעצמה את השבבים, מה שמביא לחוסר יעילות ולמחסור במדינות אירופיות, שלא מצליחות לקבל סחורה, כי סין וארצות הברית מספקות קודם כל סחורה לעצמן".

מה זה אומר על ישראל, בהיבט הזה?

"בעיניי, תעשיית השבבים היא תשתית אסטרטגית שישראל צריכה להחזיק לטווח ארוך. יש מדינות, כמו גרמניה, שלא נותנות להון זר לגעת בתשתיות אסטרטגיות בלי בחינה מעמיקה. כשרכשנו את אנקוסיס היינו צריכים לעבור אישור משרדי הפנים, המשפטים והביטחון הגרמניים, כי זו נחשבה השקעה של הון זר בתשתית אסטרטגית".

למה זה טוב ולא סתם עודף בירוקרטיה?

"כי ככה יש בקרה. במצב היום, מספיק שמוצאים קונה, ויש אקזיט. לטעמי, צריך להיות מיון כשמדובר בחברה שהיא תשתית אסטרטגית. אנחנו צריכים להתחיל לדאוג לעצמנו בעולם שנוצר, שהוא פחות גלובלי".

בתחום השבבים ראינו בישראל מגמה הפוכה — אינטל קנתה את טאוואר, ואנבידיה וקנתה את מלנוקס. אופנהיים חושב, שעסקאות כאלה היו צריכות לקבל אישור מהמדינה. "בארצות הברית או בגרמניה עסקה כזאת בחיים לא היתה עוברת בלי בחינה ", הוא אומר. "אני רוצה שבישראל יגידו: 'בנית טכנולוגיה בישראל, המדינה עזרה לך? נהנית מההון האנושי? לא נאפשר לך למכור לכל אחד'".

"אני לא מופע של איש אחד, בסיטואציה כזו אני נובל. אף אחד לא יכול להיות טוב בכל. אם אתה נוקשה והיררכי, אתה תיתקל בקיר"

אז מכירת טאוואר ומלנוקס היא טעות?

"כן, אבל אני מעדיף לא לדבר ספציפית על העסקאות האלה. יש פה תעשיות שלמות שצורכות שבבים, וחשוב שיהיו להם שבבים זמינים. המדינה צריכה להגיד 'חבר'ה, אנחנו דואגים קודם לעצמנו'. עם כל הכבוד לאינטל או אנבידיה, עבורן ישראל היא רק עוד סניף. אני לא מאמין ל'הבטיחו לנו שנשאיר את הפעילות בישראל לאורך זמן'. זה לא סביר שאין גוף מסודר שבודק כל הון זר שנכנס פנימה".

מלבד סוגיית בחינת ההון הזר, אופנהיים מוטרד מהפוליטיקה המגזרית אליה הולכת הממשלה החדשה. "מפריע לי יותר שקוטלגנו כשבטים, שהפוליטיקה הפכה מגזרית — ערבים, חרדים, דתיים וחילונים. אני לא אוהב פוליטיקה מגזרית ופוליטיקאים שעובדים רק בשביל המגזר שלהם. מי הם בכלל שהם עובדים רק בשבילם, ומסתכלים עליי כעל אויב, ועוד אויב שמממן אותם?

"מפריע לי שאף אחד מאנשי העסקים, או כאלה שניהלו מערכת גדולה, לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, וכך יישאר כאן רק הדור הנוכחי של הפוליטיקאים".

בפוליטיקה מגזרית, אתה מתכוון להגדלת הקצבאות לאברכים, כשעיקר נטל המס והשירות בצבא הוא על מעמד הביניים?

"הקרב על השירות בצבא מיותר. הוא רק יגרום אנטגוניזם, ובסופו בכל מקרה הם לא ישרתו. אני מוטרד יותר מההתחמקות מלימודי הליבה: לוקחים דור שלם של אברכים ואומרים להם 'אל תלמדו מתמטיקה, תמשיכו ללמוד תורה כל חייכם ואל תשתתפו במעגל העבודה'. למה מחליטים בשבילם? תנו להם לקבל את ההחלטה על עצמם. אתה לא יכול לקבוע למישהו כזה דבר, וכך לגזור עליו עוני ובורות של שני דורות קדימה. אבל כל אחד דואג למגזר שלו, בלי להסתכל על התמונה הכוללת".