מוזר לחשוב על כך, אבל שרת התחבורה מרב מיכאלי לא סגרה אפילו שנתיים בכהונתה כיו"ר מפלגת העבודה, במהלכה הצליחה להפיח חיים חדשים במפלגה, השיגה שבעה מנדטים ואף הכניסה אותה לממשלה. מיכאלי תופסת את עצמה כממשיכתו של רבין וכמועמדת לראשות הממשלה, אבל כשבפרונט ניצבים נעמה לזימי וגלעד קריב, עם עמדות כלכליות שמזכירות את אלו של דב חנין וחד"ש, המהפכה השלטונית שמיכאלי משווקת תיאלץ להמתין.

גם בתור שרת התחבורה מיכאלי הבטיחה מהפכות, ועם כניסתה לתפקיד הכריזה על "היפוך הפירמידה": העדפת הולכי הרגל, רוכבי האופניים ומשתמשי התחבורה הציבורית על פני נהגי הרכב הפרטי. מיכאלי כן הצליחה לשחרר את הפקק של חלק מפרויקטי התשתית שקודמיה עיכבו וגם ביצעה שורה של מינויים מקצועיים מצוינים — אך רוב תוכניותיה נתקלו במציאות הקשה והאפורה של משק התחבורה הישראלי שכולל מחסור חמור בעובדים, תכנון מרחבי לקוי ומאבקים אינסופיים בין הממשלה, הכנסת והשלטון המקומי.

ייתכן שכתוצאה מכך מיכאלי סיגלה לעצמה את ההרגל המגונה של להכריז על תוכניות לא מבושלות כדי לשדר עשייה, ונתפסה לא פעם ולא פעמיים בהצהרות והבטחות שהתגלו כ"לא מדויקות". כעת היא מגיעה לבחירות בשלב הפוליטי הקשה מכל: זה שבו הציבור שתקוע בפקק רוצה לפדות את הצ'ק על כל ההבטחות שהבטיחו לו.