השנה האחרונה התאמצה להיות שונה מקודמתה, והצליחה. למרבה הצער, לא תמיד לטובה. את חגי תשרי הקודמים עוד קיבלנו בתוך גל אומיקרון ובדרך לארוחות החג נבדקנו אנטיגנית. זמן קצר אחר כך הנגיף נעלם מחיינו - ביולוגית ותודעתית. ישראל, כמו שאר העולם, חוותה התפרצות אדירה של ביקושים רגשיים ופיזיים שהיו כבושים שלא מרצון לאורך שנתיים: בילויים, קניות, מסיבות, טיסות וריקודים בבתי אבות. הכלכלות זינקו, שיעורי צמיחה היו נדירים, ולאיש לא היתה סיבה לפסימיות - בייחוד כשגם ההייטק עוד ריחף מעל העננים, החזיק את הבורסות ברמות שיא והזרים הון לממשלות, לעובדים ולמשקיעים.

ואז פחות או יותר זה נגמר. שילוב קטלני של התרחשויות הפך את המחצית השנייה של השנה לסיוט. ראשון הגיע ולדימיר פיטין, עריץ ציניקן וחסר רחמים, שפלש לאוקראינה וכפה מלחמה מהסוג שלא התנהל באירופה 75 שנה. הוא גם החזיר את רוסיה אל מאחורי מסך הברזל, וגם כפה על העולם בלימה כלכלית שלא היה ערוך לה: מחסור בחומרי גלם, במזון, באנרגיה.

בצמוד אליו התפרצה האינפלציה, עוד משהו שקיוונו שפס מהעולם. גם בגלל פוטין, גם בגלל סין שממשיכה לרדוף מגיפה שנעלמה, גם בגלל שבום הפוסט־קורונה הזניק ביקושים. בתגובה הנגידים בעולם העלו ריבית, ובתגובה לתגובה הבורסות התרסקו.

הקיץ האחרון גם הזכיר באופן מכאיב מאי־פעם עד כמה מסוכנת ההתחממות הגלובלית. אירופה חוותה את הקיץ החם בתולדותיה, קליפורניה המשיכה לעלות באש, נהרות התייבשו, מדינות עברו להקצבת מים, באחרות שטפונות ענק הרגו אלפים וגידולים חקלאיים נפגעו באופן חמור. המחסור שנוצר והתנאים החדשים פגעו בארנק שלנו, באוכל שעל הצלחת שלנו, באורח החיים שהתרגלנו אליו, והזכירו כמה חשוב לנסות לעצור את ההידרדרות.

אצלנו באופן ספציפי גם נפלה הממשלה. אפילו מבקריה החריפים של ממשלת השינוי יודו בדיעבד שדבר אחד היא הצליחה לשנות: להוריד לרמה סבירה את מפלס ההטרלות שיצאו מלשכת ראש הממשלה ולצמצם את תשומת הלב שמוקדשת למי שעומד בצמרת. גם השקט היחסי הזה נעלם. בברכת שנה רגועה ומוצלחת יותר, ושתהיה קריאה מהנה.