הפקיד הבכיר בממשלה בכל הנוגע לגיבוש מדיניות כלכלית מצא עצמו בשנה מורכבת במיוחד. הוא פתח חזית מול שר האוצר הקודם משה כחלון – שאיבד שליטה על הגירעון עוד לפני הקורונה – ולאחר מכן, בעקבות ביקורת על חלוקת המענקים המיותרת של ראש הממשלה, העלה עוד יותר את חמתו וחמת שר האוצר. מרידור הוא למעשה הקול הבולט ביותר מבין הפקידים שהעזו לקרוא תיגר על ההחלטות של בנימין נתניהו וישראל כץ. תעוזה שהביאה אותו בשלהי אוגוסט להתפטר מתפקידו תוך העלאת טענות קשות נגד התנהלות בעייתית של כץ.

בטרם התפטר, מרידור אולי הצליח במידה מסוימת לרסן את ההפקרות של נתניהו וכץ בכל הנוגע לשימוש בקופה הציבורית כאילו מדובר בקופה פרטית שלהם, אך צמצם את יכולתו להשפיע על עיצוב התוכניות עצמן. אם את חבילת הסיוע הראשונה גיבש מרידור בעזרת כלכלני אגף התקציבים, חבילת הסיוע השנייה נעשתה חרף הסתייגותו העזה וטענתו כי היא מעודדת עובדים להישאר מחוץ לשוק העבודה.

במציאות שבה כץ לא מאפשר לפקידיו להשמיע קול דרג המקצועי נרמס, לפקיד שמעז להביע עמדה יש חשיבות רבה, במיוחד בזמן שהכלכלן הבכיר במשרד רה"מ הפך להיות שופר אישי שמנותק מכל היגיון מקצועי. מרידור נותר מהקולות השפויים הבודדים סביב הממשלה, רק שבמבחן המציאות הוא לא הצליח להשפיע מבפנים על גיבוש מדיניותה.

הכישלון המשמעותי שניתן לזקוף לחובת מרידור הוא בחוסר יכולתו כממונה על התקציבים להעביר תקציב – הכלי האפקטיבי ביותר לקדם מדיניות כלכלית ציבורית – תחת הלחץ הכבד של נתניהו וכץ. אם הממשלה הנוכחית לא תחזיק מעמד אחרי דצמבר, המשמעות היא יותר משלוש שנים שישראל תהיה בלי תקציב מאושר.

עמרי מילמן

‍