משבר התכנון הוא המחולל הגדול של משברי הדיור והתחבורה המייאשים של ישראל. בשם הצורך הנואש לבנות כמה שיותר דירות, ובשם האתוס הביטחוני שרצה לתפוס כמה שיותר קרקע, התפרשה ישראל לאורך ולרוחב – מה שהפך את הניסיון לספק ל־9 מיליון תושביה איכות דיור סבירה שכוללת תעסוקה, ושירותי בריאות ותחבורה ציבורית מינימליים, למאתגר במיוחד.

זילבר, שעומדת בראש מינהל התכנון, אומרת בגלוי שבעוד שלושה עשורים, כשיחיו פה 20 מיליון איש, השיטה הנוכחית תוביל לקריסה. במקום זאת, היא מתאמצת לשכנע אותנו שהדרך היחידה לייצר בישראל ערים ראויות היא באמצעות צפיפות. כך, למשל, בשנה האחרונה זילבר עמלה להביא לביטולה הסופי של תמ"א 38 ולהחליפה בתוכניות פינוי־בינוי גדולות בהרבה, כאלה שמסתכלות על כל הרחוב, השכונה והעיר ומוסיפות לפרויקט הרבה יותר דירות, אבל גם הרבה יותר שטחים ציבוריים. במקביל, במינהל התכנון שוקדים כבר חמש שנים על תכנון המטרו, הרכבת התחתית שתיסע מתחת לגוש דן (145 ק"מ, 110 תחנות) ותגמול אותנו מהרכב הפרטי. בינואר 2021 נגמר שלב ההשגות של הציבור על תוואי המטרו ובקרוב הוא ייכנס לביצוע. במקביל, תוכנית המתאר הארצית בסמוך לתחנות המטרו (תמ"א 70) אמורה לאפשר להקים פה מפלצות בנייה ענקיות – בלי לחשוש יותר מפקקים אימתניים.

הבעיה היא שהמערכת לא מתפקדת. אישור תוכניות פינוי־בינוי נמשך עשור לפחות, המטרו הוא חלום ערטילאי, וגם התוכנית לציפוף הערים נתקלת (בצדק) בראשי ערים שמחכים קודם לתשתיות ראויות של ביוב, ניקוז ותחבורה ציבורית. התוצאה היא, שזילבר מנופפת באישור "חצי מיליון דירות בתוכניות חדשות בתוך ארבע שנים", כשבפועל רוב הדירות הללו ממתינות לאינספור התניות בשטח. כדי לספק קורת גג ותעסוקה לתושבים, התכנון צריך להיות הרבה יותר מחובר למציאות.

דרור מרמור