אחד המאפיינים החשובים של מאבק המורות היה הדרישה לגמולי תפקיד משמעותיים — דרישה שהמסר שלה הוא חוסר נכונות לעשות עבודה נוספת בחינם או תמורת שכר נמוך מאוד. אחד המרכיבים העיקריים של המחסור במורים הוא המחסור במחנכות. זהו תפקיד שנחשב בעבר מכובד אבל הוא תובעני רגשית ומעשית, והמורים של היום כבר לא מוכנים להשקיע כל כך הרבה מאמץ תמורת תוספת שכר לא משמעותית. מאבק המורים הוא לא היחיד שמבוסס בין היתר על כך שהצעירים כיום לא מוכנים לקבל דרישות לא סבירות שהיו נהוגות בעבר. גם הרופאים המתמחים מסרבים להמשיך לעבוד במשמרות של 36 שעות.

המאבקים הללו, לא פחות משהם עוסקים בשכר, עוסקים במאבק בניצול. אנשי חינוך מספרים שהמורות הצעירות מראות נכונות נמוכה הרבה יותר לעבוד בחינם ולחכות לגמול עתידי. הן רוצות תמורה לעבודה כאן ועכשיו. "יש יותר ציפייה מהמעסיק לדאוג לרווחת העובדים", אומרת פרופ' שרון טוקר, חוקרת לחץ ושחיקה בעבודה מהפקולטה לניהול של אוניברסיטת תל אביב.

קשה שלא לתהות אם המאבקים האלה, לפחות בחלקם, הם גם תוצאה של הצלחת התנועה הפמיניסטית - ובתור שכאלה, מעידים שנשים צעירות כבר לא מתביישות לבקש כסף עבור העבודה שלהן.

חוסר הנכונות לחכות לשיפור תנאים בעתיד קשור כנראה לתופעה אחרת שמאפיינת את העובד הצעיר בישראל ובעולם - ניידות גבוהה וחוסר נאמנות למעסיק. בעולם של חוסר קביעות, חוסר הנאמנות הוא הדדי. ההוצאה לחל"ת במשבר הקורונה היתה ההוכחה, מבחינת עובדים רבים, שהמעסיק לא חייב להם כלום.

‍

‍

גם דרך ההתקדמות בקריירה השתנתה — אם בעבר הקידום היה בתוך אותו ארגון, כיום הוא מושג באמצעות מעבר ממעסיק אחד לאחר, תוך שיפור תנאים. "אם פעם הישארות במקום העבודה נחשבה יתרון, היום היא חיסרון", אומרת טוקר. לדבריה, אחד הגורמים לכך הוא הרשתות החברתיות - שמראות לנו כיצד אנשים אחרים במקומות אחרים חיים טוב יותר. על רקע זה, ארגונים שמבטיחים יציבות כלכלית גדולה כמו צבא הקבע או המשטרה, מתקשים לגייס אנשים.

נכון שיש חשיבות רבה להיכרויות ולקשרים בתוך ארגון, שנרכשים עם השנים, אבל טוקר מסבירה שלעובד החדש אין הזדמנות ללמוד את זה - כי הוא לא נשאר במקום אחד די זמן. לדבריה, "הדור החדש לא הספיק לעבוד הרבה לפני הקורונה", לכן מציאות החל"ת והעבודה בקורונה היא המצב הנורמלי בשבילו. השהות הרבה בבית גם חיזקה את ההכרה בחשיבות המשפחה והחיים האישיים אצל עובדים רבים.

מאז סוף משבר הקורונה המעסיקים מתקשים לאייש משרות הכרוכות במאמץ פיזי, שחיקה ושכר נמוך. זה חודשים ארוכים שמספר המשרות הפנויות הוא 150 אלף, 50% יותר מאשר לפני הקורונה. רוב המשרות הפנויות הן משרות פיזיות בשכר נמוך, כמו מלצרות, עבודת מטבח, שמירה וניקיון.

את התופעה הזאת מאפשר שוק העבודה הצומח בישראל, שבו סטודנטים יכולים למצוא עבודות מכניסות יותר בהייטק או בכלכלת הפלטפורמות, ופליטים ועובדים זרים יכולים להשתכר יותר כשליחים. הצעירים למדו שכדי להתקבל להייטק, צריך ניסיון - ולכן חשוב להתחיל להתמחות בעבודות שקשורות למקצוע העתידי. עם זאת, לדברי טוקר, “בדור הצעיר פחות מחפשים הגשמה עצמית דרך העבודה, ובהרבה עבודות בהייטק קשה למצוא משמעות אמיתית” - עוד בעיה עבור המעסיקים.

השאלה אינה אם תופעת "ההתפטרות השקטה", הימנעות של עובדים לעשות מעל לדרישות התפקיד הפורמליות, הגיעה מארצות הברית לישראל. השאלה היא אם יש בכלל התפטרות שקטה בשוקי העבודה, או שזהו שיח רשתות בלבד. מאחר שהשיח בנושא זה עדיין חדש, אין מחקרים עליו. אבל טוקר מציינת כי גם בכתבות עיתונאיות על הנושא, המרואיינים אינם קושרים אותו למקום העבודה האישי שלהם. לדבריה, זה מעיד על כך שלא בהכרח קיימת כאן מגמה של ממש. "אני לא חושבת שיש התפטרות שקטה בישראל", אומרת טוקר. מה שברור זה שכבר פרץ ויכוח אם הביטוי "התפטרות שקטה" הוא מספיק "פוליטיקלי קורקט".

טוקר מציינת שלשיח ההתפטרות השקטה יש שני מרכיבים. אחד הוא הימנעות מלעשות מעבר לדרישות התפקיד - תופעה שהיתה קיימת מאז ומעולם בקרב עובדים שחשו מקופחים, למשל, אם אחרים קודמו והם לא. התופעה השנייה היא חוסר זמינות מחוץ לשעות העבודה. זו תופעה שאינה רלוונטית לאירופה, מאחר ששם כלל לא מצפים מעובד להיות זמין מחוץ לשעות העבודה. בישראל, כמו בארצות הברית, אומרת טוקר, אין גבולות לשעות שבהן המעסיק מצפה שתהיה זמין. שני ההיבטים של השיח הם מהסוג שאינו זוכה לאהדת המעסיק, ולכן מי שעוסקים בו הם בעיקר צעירים שאינם מתכננים להישאר זמן רב במשרה הנוכחית, ואינם תלויים בעבודה לפרנסתם. טוקר מעריכה שלשיח של "אל תתקשרו אחרי העבודה" יש קהל בישראל, אבל בעיקר אצל צעירים במקצועות בשכר נמוך: "אני לא רואה מהפך", אמרה.

אז כלל לא ברור אם יש "התפטרות שקטה" בעולם ובוודאי בארץ. מה שברור לדברי מנהל יחידת המחקר והמדיניות בשירות התעסוקה, ד"ר גל זהר, הוא שיש ירידה איטית במספר שעות העבודה למשרה מלאה במדינות המפותחות בכלל ובישראל בפרט. מספר השעות בישראל למשרה מלאה ירד מ־47 ב־1995 ל־44.5 ב־2021. המדינות המפותחות מקדימות אותנו, ושם המספר ירד באותה תקופה מ־43 ל־40.5. לכאורה לא מדובר בשינוי דרמטי. אבל אם הוא מתרכז בקבוצות מסוימות, למשל בקרב צעירים, ייתכן שמדובר בשינוי גדול.

במקביל, על פי נתוני שירות התעסוקה, מספר המועסקים במשרה חלקית עלה מ־840 אלף בתחילת 2020 לפני הקורונה ל־900 אלף בדצמבר 2021 - עלייה של 7%. כלומר, הרבה יותר אנשים מעדיפים כיום לעבוד במשרה חלקית. זהר מסביר שבשוק של 150 אלף משרות פנויות יש לעובדים כושר מיקוח גדול יותר, למשל על היקף המשרה. לעומת זאת, לדברי זהר, יש ציפייה למעבר גובר של ישראלים לעבודות גמישות כעצמאים, כמו בארה”ב, אך המגמה עדיין לא דרמטית.

‍