זו היתה אחת השנים היפות בחייו הפוליטיים של שר האוצר אביגדור ליברמן. התנהלותו הפוליטית זכתה להערכה מרובה משותפיו הקואליציוניים, התנהלותו הכלכלית זכתה לשבחים ממרבית הכלכלנים, והתנהלותו התקשורתית לבשה גוון מעודן ומיושב יותר מאי פעם.

ובכל זאת, השנה הטובה הזו חלפה לליברמן מהר מדי, והותירה אותו עם מעט מדי: התבונה הפוליטית סייעה לו להשיג את מטרותיו, אל הממשלה וגם בתוכה - אך את היריבות עם נתניהו והחרדים, בעלי בריתו לשעבר, הוא העמיק לרמה שפוגעת משמעותית ביכולת התמרון שלו בעתיד.

כהונתו של ליברמן במשרד האוצר תיזכר כמשמעותית ומפתיעה. תנאי הפתיחה שלו היו איומים ממש: מתחילת דרכה ממשלת בנט־לפיד עמדה על כרעי תרנגולת, הכילה ניגודים פנימיים ושנאות מוסתרות למכביר, ועמדה בסכנת שבירה מתמדת. לכן, מבחינתו של כל שר אוצר אחר, התרחיש הסביר היה ללכת על תקציב דל־רפורמות, ובייחוד ריק מרפורמות מורכבות שיעמידו במבחן את שלמות הקואליציה. ליברמן בחר לעשות את ההפך הגמור: הוא הצליח להעביר חוק הסדרים "שמן", גדוש ברפורמות שהיה קושי להעבירן ובהן רפורמת החקלאות, העלאת גיל הפרישה לנשים, אגרות גודש, פתיחת שוק הכשרות לתחרות, רפורמת היבוא, רפורמת הרגולציה, ביטול אג"ח מיועדות ומיסוי כלים חד־פעמיים ושתייה מתוקה. ניסיונו הפוליטי איפשר לו גם לא להיגרר להרחבות פיסקליות מוגזמות, וזאת על אף האינפלציה, הבחירות הקרבות, והעודפים בקופת המדינה.

הצלחתו של ליברמן מעלה על פני השטח את כוחו הרב של ניסיון פוליטי. רבים טועים לחשוב כי פוליטיקה אינה מקצוע, אלא זירת התגוששות תזזיתית ובלתי צפויה. ליברמן, במהלכים שנקט השנה, הוכיח היטב את המשקל העצום שיש לניסיונו כפוליטיקאי וכשר. עם זאת, גם הניסיון הזה, עתיר קילומטרז' ככל שיהיה, נתקע בסופו של דבר בקיר האי־יציבות השלטונית בישראל: ליברמן נאלץ לסגת מהרפורמות הקשורות בתעסוקת חרדים, לא הצליח להעביר את עסקת החבילה עם ההסתדרות, ולא הספיק לטפל בריכוזיות במשק.

בעוד את תפקידו העיקרי מילא בצורה מרשימה, הרי במישור הציבורי ליברמן נאלץ להתמודד בעיקר עם הגורל, שלפעמים ניצב לצידו ולפעמים עמד נגדו. כך, מצד אחד ליברמן התגאה בכך שהגירעון והאבטלה הגיעו לרמה אפסית, והדגיש את ההבדל בינו לבין ממשלת נתניהו־גנץ, למרות שהשינויים המאקרו־כלכליים הללו לא באמת נזקפים לזכותו, אלא נגרמו עקב דעיכת הקורונה והגידול במסים. מצד שני, ליברמן נאלץ להתמודד עם אינפלציה שמתחילה להרים ראש דווקא בכהונתו, ושהביאה לעליות מחירים אוטומטיות במחירי מוצרים מפוקחים, שהבולטים בהם היו החשמל והדלק. כאן ליברמן ניסה שוב ושוב להדגיש שמדובר באינפלציה גלובלית, ושבאופן יחסי האינפלציה בישראל נמוכה, אך ללא הועיל: כשהמחירים עולים, הממשלה המכהנת תספוג את האש, ולא משנה מהן הנסיבות. ושר אוצר שמיצב עצמו כראש ממשלה כלכלי עשוי להיכוות יותר מכולם.

ליברמן אומר שאינו מתחרט על הבחירה במשרד האוצר (ואף הצהיר שהוא מקווה לשוב אליו), והוא שלם עם הדרך שבה התנהל במהלך השנה - וממילא ידע מראש שהכניסה לאוצר כרוכה בסיכון אלקטורלי. אלא שספק רב אם העריך שכהונתו תהיה כה קצרה, ושעליות מחירי הלחם והביצים יטביעו את הישגיו ארוכי הטווח למען כלכלת ישראל.

בתחום אחד הוא נחל כישלון גמור: הוא לא הצליח לעצור את נסיקת מחירי הדיור. ליברמן אוהב להשיב על כך כי השנה האחרונה התאפיינה בשיא של התחלות בנייה, אך כפי שהוא עצמו אמר עם כניסתו לתפקיד, "כלכלה זה הרבה פסיכולוגיה": ליברמן וממשלת השינוי לא הצליחו לשכנע את הציבור כי מחירי הדיור יירדו או ייבלמו.

ליברמן משוכנע זה שנים שהוא ראוי לתפקיד ראש הממשלה. בשנה האחרונה האמונה הזו התחזקה אצלו, והוא אף החל לבטא אותה בפומבי. עם זאת, ניתן להעריך כי הגשמת השאיפה זו התרחקה בפרשייה המוזרה של יוסי כמיסה: מעטים, אם בכלל, השתכנעו שליברמן קשור לעבירות החמורות שייחס לו כמיסה. אך מתנגדיו הצליחו להשתמש בכמיסה כדי לשוב ולהדביק לליברמן את עננת השחיתות והמסתורין, אחרי שהפוליטיקאי המיומן והוותיק עמל שנים להסיר אותה.