היועצת המשפטית לממשלה ונשיאת בית המשפט העליון הן לא רק נשים אלא גם סמלי המוסדות שהן מובילות. הן מגלמות את עצמאות מערכת המשפט, ואת עצמאות המנהיגות המשפטית במוסדות המדינה. העצמאות הזו מאוימת כיום כפי שלא היתה מאוימת מעולם, מכיוונה של קואליציית ה"ימין על מלא" אם תנצח בבחירות — הביביסטים, הכהניסטים, החרד"לים והחרדים.

אלא שיש הבדל גדול בין היועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גלי בהרב־מיארה, לבין נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות. בעוד שהראשונה נמצאת רק כשנה בתפקיד, השנייה תסיים אותו פחות משנה ממועד הקמתה האפשרית של ממשלת "תיקון" המשפט.

בית המשפט העליון עובר תהליך של ריכוך מאז ימי האקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק. ריכוך מוסדי, רעיוני ופרסונלי לכיוון השמרני יותר. אבל הוא ממשיך למלא את תפקידו כשק חבטות לאותה קבוצה בימין שמבקשת לחסל אותו. אין לטעות – לא מדובר בשמרנים נגד ליברלים. מדובר בשטנה העמוקה שרוחש הימין הלאומני־הלכתי לבית המשפט. ימין שמתעב את בית המשפט כמי שלטעמו פוגע גם במשילות וגם בזהות היהודית של המדינה.

חיות, להבדיל מברק, מרבה לשבץ בנאומיה פסוקים ממסורת ישראל. בפסיקותיה היא קרובה יותר לשמרנות של מאיר שמגר ומשה לנדוי מאשר לאקטיביזם של ברק. אבל כל עוד היא – ובית המשפט העליון – ישמרו על נאמנות לזכויות האדם ויגבילו בגללן מדי פעם את השלטון, הם ייתפשו כחתרנים ופוגעניים למשילות וליהדות. מה לעשות, הזקוקים להגנת המשפט אולי מיוצגים בפריימריז של הליכוד אבל לא יעזו לקום להגנתו.

לחיות, וזה הרבה לזכותה, יש סיכוי טוב לסיים את המשמרת שלה ולהעביר הלאה את הפיקדון במתכונתו הנוכחית במינימום שריטות. מוסכם על הכל שתקופת כהונתה היתה הקשה ביותר שזומנה אי פעם לנשיא או נשיאה בעליון. ואם תגיע לקו הסיום כשממול מתייצבת ממשלת ה"תיקון", ניתן יהיה להגיד את אותו הדבר, ובמכפלות, על מי שיירש אותה. רעש שרשראות הדי־9 כבר נשמע מעבר לסיבוב.