אחרי למעלה מארבעה עשורים שבהם מערכת הבנקאות הישראלית הלכה והתכווצה, הרבה תקוות נתלו בבנק הדיגיטלי One Zero, שהושק השנה באופן רשמי. ההשקה עצמה לוותה בחבלי לידה לא שגרתיים, שכללו החלפת בעלים (אמנון שעשוע במקום מריוס נכט) והחלפת אסטרטגיה (בנקאות "פרטית" בתשלום במקום בנקאות דיגיטלית חינמית), אבל באוגוסט השנה הודיע הבנק רשמית שהוא "פתוח לעסקים".

למרות ההצהרות הגרנדיוזיות מצד ראשי הבנק, ובעיקר המנכ"ל גל בר דעה, נראה שהדרך לשבירת ההגמוניה של הבנקים הגדולים והוותיקים במשק הישראלי עדיין רחוקה. המוצר עדיין אינו שלם (נכון לכתיבת שורות אלה עדיין אין אפשרות לפתוח חשבון זוגי בבנק) וגם האסטרטגיה עצמה — עם דמי מסלול חודשיים — מרגישה מעט רחוקה מהצרכן הישראלי שציפה לשמוע על מוצר זול בהרבה מזה שהיה רגיל אליו עד היום. אלה הופכים את היתרונות של הבנק - ריביות עודפות וניהול אקטיבי של החשבון - למשימה שיווקית קשה בהרבה, בטח מול המכונה המשומנת של הבנקים הוותיקים שרשמו השנה שיאי רווחיות בזמן שמשקי הבית מגלים את עוצמת העלאת הריבית במשק על המשכנתאות שלהם.

השנה הקרובה צפויה להיות שנת מבחן עבור One Zero. עיכובים נוספים בלוח הזמנים להשקת השירותים המלאים שלו עלולים להיענות בחוסר אמון מצד הציבור. בו בזמן, הבנקים הוותיקים נערכים במלוא כוחם להדוף כל תחרות. הסרת החסמים בשוק אמורה לתת לבנק הדיגיטלי יתרון משמעותי, אבל בלי לפעול במהירות, הוא עשוי לאחר את הרכבת.

הצלחה מהותית אחת כבר אפשר לייחס לבנק הדיגיטלי: הוא עורר את הבנקים משנתם, וכפי שניתן היה לראות במחאת "עושק הפיקדונות", התגובה שלהם לביקורת הציבורית הייתה מהירה בהרבה מבעבר. ספק אם היינו רואים תגובה דומה אילו הבנקים לא היו חשים מאוימים.