בפסק הדין התקדימי "דובס נגד הארגון לבריאות נשים בג'קסון", שפורסם לפני שלושה חודשים, בית המשפט העליון בארצות־הברית ביטל את זכותן החוקתית של נשים לבצע הפלה, והפקיע אותה לידי סמכות המדינה. פסק הדין הזה יתקבע כקו פרשת המים להשתלטות העוינת של משטר שמרני־דתי על בית המשפט העליון, ולהחזרתו של זה לימים החשוכים שבהם האדם לא היה בן חורין, אלא קניינו של האל שיצר אותו.  

על הדרך, "דובס נגד ג'קסון" מבסס גם ניצחון גדול של הנשיא לשעבר טראמפ, שהוכיח שיש יותר מדרך אחת לבצע הפיכה משטרית: הדרך האלימה, כמו בפריצת חסידיו לקונגרס, התגלתה כלא יעילה, אבל מינוי שופטים וגיבוש רוב בבית המשפט הוכח כאמצעי אפקטיבי מאוד. הלקח הזה מתדפק כעת על דלתה של ישראל, כשהקמפיין הביביסטי מציב כאחת ממטרותיו את ההשתלטות על מינוי יועצים משפטיים ושופטים כדי להכפיפם ל"רצון העם". הרצון הזה יתגלם ב־61 המנדטים של הביביסטים, הכהניסטים והחרדים, אם אכן יגיעו למספר הזה.

חודש אחרי פסיקת "דובס", ניתן בבית המשפט העליון הישראלי פסק דין "מצפה כרמים", שייכנס גם הוא להיסטוריה, וגם כאן כאחד המבישים בתולדות בית המשפט. ברוב של ארבעה נגד שלושה (הנשיאה חיות החזיקה בדעת המיעוט) העליון הכשיר את התיישבות המתנחלים בקרקע פלסטינית פרטית — בניגוד למשפט הבינלאומי, שאוסר על גזל קניינם של תושבים בשטח כבוש. ההבדל בין "מצפה כרמים" ל"דובס" הוא שאצלנו לא הושלמה ההשתלטות העוינת על בית המשפט — אבל נראה שדי בהרתעה שמייצרות מכונות הרעל הפוליטיות כדי להרתיע שופטים ליברליים ושוחרי זכויות אדם, שנמנו הפעם עם דעת הרוב.

"כיום דמוקרטיות מתות בשקט, בצורה כמעט סמויה מן העין", כותבים הפרופ' יניב רוזנאי ועמיחי כהן במאמרם "פופוליזם והדמוקרטיה החוקתית בישראל". פסקי דין כמו "דובס" ו"מצפה כרמים" הם תחנות מהדהדות בדרך לקבורתה של הדמוקרטיה הישראלית. היא חייבת לעצור לפני התחנה הסופית.