מעל מילים אלו היתה אמורה להתנוסס תמונתה של שרה או מנכ"לית משרד ממשלתי שהצטיינה בשנה האחרונה בעבודתה. אבל במקום שבו נשים לא נמצאות הן ודאי לא יכולות להצטיין, ו־2023 היתה השנה שבה מספר השרות בממשלה — אחת המנופחות בתולדות המדינה — ירד מתשע לשש בלבד. מספר המנכ"ליות במשרדים הממשלתיים ירד מעשר לאחת בלבד. גם התיקים שעליהם הופקדו אותן שרות, מלבד התחבורה, אינם בדיוק היוקרתיים ועתירי התקציב שפוליטיקאים רבים עליהם — משרד ההסברה, המשרד להגנת הסביבה, המשרד לקידום מעמד האשה — חלקם בכלל הומצאו מטעמים פוליטיים גרידא. מבין שמונת התפקידים הבכירים במשרד האוצר לא ניתן למצוא ולו אשה אחת. כבר כיום ישראל מדורגת אחרונה בין מדינות ה־OECD בשוויון בין נשים לגברים. לפי דו"ח פערי השכר במגזר הציבורי, שפורסם לראשונה בדצמבר (ויש לתהות אם אי פעם יפורסם בשנית), גברים מרוויחים 32% יותר מנשים בחברות הממשלתיות.

האשה החסרה היא גם כל אחת מ־16 הנרצחות על רקע מגדרי מאז תחילת השנה, לפי נתוני "התצפית הישראלית על רצח נשים" שייסדה פרופ' שלוה וייל (הנתון אינו כולל את הרצח של תושבת חיפה בחודש שעבר משום שטרם התברר המניע לו, אולם הנרצחת שהתה בעבר במקלט לנשים מוכות לאחר שבני משפחתה איימו על חייה בשל אורח החיים שניהלה).

תמונת האשה החסרה בממשלה ובשירות הציבורי היא בדיוק זו שהבת שלכן תראה כשתחלום לעמוד בראש חברה ציבורית, משרד ממשלתי או בנק גדול — כי בישראל של שנת 2023, שבה יש רק מנכ"לית אחת ב־125 החברות הציבוריות הגדולות, אימהות יידרשו, וכבר נדרשות, להשקיע מזמנן ולעבוד קשה יותר כדי לטעת בבנותיהן את הביטחון שהן יכולות, שהאפשרות קיימת, גם אם הן לא רואות אותה — עוד עבודה שקופה שאיש לא יזקוף לזכותן. ככה זה כשנשים פחות מכהנות בתפקידים כאלה, וצריכות להילחם על הזכות שמסמכים רשמיים בכלל יפנו גם אליהן, לאחר שבוטלה חובת הפנייה בלשון נקבה ביולי. תקרת זכוכית שהולכת ומונמכת על ראשינו, ושאם לא ניאבק — סופה לסגור עלינו.

רוני דורי